סבתא שלי סובלת מדימנציה.
הבעת הפנים שלה לא משדרת דבר,
היא כמעט ולא מדברת,
ובכל פעם שאני באה היא יושבת על אותה ספה ובוהה בטלוויזיה שבדרך כלל פתוחה באותו הערוץ.
בכל ביקור קורה אותו דבר: אני מתיישבת על הכסא שלידה ומספרת לה סיפורים, היא מסתכלת עלי לרגע, ואז חוזרת לבהות בטלוויזיה. אחר כך אני כותבת לה שאלות על דפדפת הנמצאת בסלון והיא כותבת לי חזרה ב״כן״ ו״לא״ מתומצת, שלא תמיד קשורים קוהרנטית למה ששאלתי.
ואז אני משחררת את המילים, נותנת לה יד ומנשקת אותה בלחי.
בדרך כלל אחרי חצי שעה אני כבר מיואשת מחוסר התגובות, ואז אני מצטרפת לבהות איתה בטלוויזיה תוך כדי שרגשות נוראיים ממלאים לי את הגוף: אני חושבת על הזיקנה וכמה היא יכולה להיות קשה, אני חושבת על הבדידות, אני חושבת על השלב הסיעודי בחיים שהרבה מאיתנו נגיע אליו, ואני מתמלאת אשמה שאני לא באה לבקר מספיק.
בביקור האחרון קרה משהו חדש.
תוך כדי שהתכתבתי איתה בדפדפת על מה שלומה, שמתי לב שהתשובות שלה ארוכות מהרגיל,
ואז קרה שינוי בתוך המוח שלי: פתאום שיחררתי את התפיסה המיושנת הזאת שכל כך מוטמעת חזק-
שהיא ה״מסכנה״ ואני ה״חזקה״,
שלהיות צעיר זה מה שנחשב ולהיות זקן זה מה שכבר לא רלוונטי,
שלבוא לבקר אותה זה מעשה טוב שאני עושה בשבילה-
במקום כל אלו פתאום ראיתי שאני בעצם עולה אליה לרגל, לפגוש את האישה הזאת שהיא ראש השושלת שלי, היחידה שנותרה בחיים-ובתוך ההתכתבות שלנו שעד אותו רגע כללה שאלות גנריות מצידי שמזלזלות בקוגניציה שלה- התחלתי לשאול אותה שאלות על כל הנושאים שכרגע מבלבלים אותי בחיים.
איפה כדאי לנו לגור.
התנהלות כלכלית.
כמה ילדים לעשות.
כשהיא ענתה לשאלת הילדים: ״5״
עניתי:״זה לא נראה לך קשה?״ כדי לוודא שהיא הבינה אותי
ותשובתה היתה:״כדאי לך הרבה ילדים, ככה יהיה לך עם מי לשחק.״
הייתי בשוק- יש פה לגמרי אישה נוכחת, הבעת הפנים וחוסר הדיבור מטעים. סבתא עדיין פה איתנו ויש לה כלכך הרבה חוכמה ואהבה לחלוק בדרכה.
בשלב מסוים אחרי שלל שאלות, כבר הייתי צריכה ללכת ובאתי להיפרד ממנה לשלום. רגע לפני שקמתי, אמא שלי שישבה לידי שם ונדהמה מכל הסיטואציה אמרה לי:״נרקיס, את בטוחה שאין לך עוד שאלות? זה רגע מאד מיוחד. תבדקי אם יש עוד משהו שאת רוצה לשאול את סבתא.״
ואז נזכרתי- כבר כמה שבועות שאני מתלבטת לגבי שם הספר שלי (אשה חיה) באנגלית.
צימצמתי לשלושת השמות האהובים עלי וביקשתי מסבתא שלי להקיף את השם שהיא הכי אוהבת. מיד היא הקיפה את השם שגם היה האהוב עלי, זה שלא היה לי אומץ לבחור כי הפידבקים של כולם בילבלו אותי.
״למה את הכי אוהבת אותו?״ שאלתי, עדיין מוודאת שהיא בטוח הבינה.
״ככה, כי הוא יפה.״ היא כתבה.
ומה השם? Present woman, אישה נוכחת. כמו הגילוי שהיה לי לגבי סבתא, שנוכחת.
כשישאלו אותי למה בחרתי את השם הזה לאשה חיה באנגלית- יש לי עכשיו תשובה מספיק טובה- כי זה מה שסבתא שלי, ראש השושלת שלי, אמרה לי לעשות. האישה הנוכחת. המתנה שבחיי.
כמובן שברגע שיצאתי ממנה קיבלתי מייל משרון, שחשבה על השמות, בו היא כתבה:״נו, מה קורה? יש החלטה?״ ככה זה בחיים, קסם.
שיהיה סופשבוע נהדר מלא נוכחות, נרקיס
