כשקשה לי לראות את מי שאני אוהבת נשבר‎

*הטקסט נכתב בלשון נקבה אך פונה לשני המינים.

האם את יודעת לראות את הבן זוג שלך חלש?

אני לא מדברת על רגע של פגיעות. אני מדברת על מפורק, לא מתפקד, לכמה ימים מפסיק להחזיק את הדמות של ה״מתגבר״. 

כי אני לא. 

זה קשה לי מידיי. 

כשהיינו כולנו חולים בשפעת כולנו והגיע תורו ליפול לא עמדתי בזה. לראות את מי שאני רגילה שמחזיק את הבית, מביא פתרונות, את הגוף החזק שנשענים עליו שלושת ילדיי- לראות אותו נשבר, היה מחזה שהיה לי קשה להסתכל עליו בעיניים.  מדברים על זה שהסיבה לכך שהדיכאון רווח בקרב גברים היא שמהילדות ועד הבגרות, אין הכלה לסבל ולכאב שלהם. והנה אני הנאורה, שמחזיקה קהילה של שיח בין גברים ונשים בדיוק על הנושאים האלו, גם אני חלק מהבעיה.  

הדיכוי של הגברים בעולם חי בתוכי. 

האם את יודעת לראות את הילדים שלך סובלים? 

אני לא מדברת על רגע של טנטרום, או איזו תלונה קטנה. אני מדברת על רגעים של כאב, כשאת רואה שהם כבר בגרו מספיק כדי לחוות כמה לפעמים החיים הם עניין לא נעים, קשה מנשוא. 

כי אני לא. 

אני מיד מנסה לפתור להם את הסבל. 

לראות ילדים שמבחינתי ״אמורים״ להיות שמחים, שאני כאמא נמדדת על האושר שלהם, שהתפקיד שלי הוא שהם יסתדרו בחיים- לראות אותם ברגעים מסוימים מתייסרים, חלשים, נעלבים, מוותרים לעצמם, לא יודעים להתמודד- אלו רגעים של חוסר אונים שאני רק רוצה שמישהו יגאל אותי מהם. וזה לא משנה בכמה חלקים קדמיים של המוח שלי אני יודעת שמהסבל כולנו גדלים, שככה הם לומדים להסתדר, שהקטע הוא לאפשר להם ולתת מקום לחלקים הנמוכים ומזה צומחים. שלא באמת על זה אני נמדדת כאמא. 

עדיין, ברובי, כשאני רואה סבל אצל הילדים שלי, אני רוצה שהוא מיד ייעלם.  

האם את יודעת לראות את עצמך נשברת? אני לא מדברת על ״יום רע״. אני מדברת על תקופה בה את לא מזהה את עצמך. שבועות בהם את מרגישה לא יודעת, לא בטוחה, אבודה. 

כי אני לא. 

כשזה קורה, בא לי להיעלם. 

רק שאף אחד לא יראה אותי, שאמשיך להיות פסל בראש של אנשים של ״אחת שיודעת״, עם סימני הקריאה, עם תוכנית מרגשת, עם חזון מנצנץ, עם מסר של תקווה מעולם מייאש. כשאני איטית, כשאני לא בטוחה, כשאני מגששת באפלה- לא נוח לי. אני מחכה כבר לפרק הבא שיגיע עם גשם של תובנות, מחכה להתחזקות שתקרה לי כתוצאה מהמשבר, בעיקר מחכה. 

אתמול בשיעור תלמוד חיה גלבוע לימדה אותנו על מי התהום, מים שנמצאים בתחתית העולם, שמכילים את הסבל והצער, את האשפה ואת הקקי- והם כל הזמן רוצים לעלות למעלה ולשטוף את העולם, אבל אלוהים עוצר אותם. כל אחת ואחד מאיתנו יכול למצוא את המים האלו בתחתית שלו, שמציפים אותנו מלמטה כשעולות לנו דמעות, שמתפרצים דרך החלון כשאנחנו עוברים משהו קשה, ששוטפים לנו את כל שאריות השקרים שסיפרנו לעצמינו על מי שחשבנו שהיינו, שמביאים את החדש. 

התרגלנו להאמין בנצנצים ובאורות ניאון שמייצרים חדשנות, אבל החדש מגיע מהחושך, מהיין, מהתוהו ובוהו,  מהרגעים בהם אנחנו מפסיקים להבהב עם פנסים את מה שהיינו ומסכימים להפוך להיות משהו חדש. 

האם את יודעת לעשות את זה? 

כי אני עוד לומדת.  

שיהיה סופשבוע טוב, שניתן למי הגשמים לשטוף אותנו וניתן למעט מי תהום לעלות למעלה, שיאווררו אותנו. 

נרקיס.

‍