על ה״פומו״
פורים הגיע, ואיתו התחפושות והסיבה למסיבה. אף פעם לא הייתי חיית מסיבות אבל אחרי האומיקרון וההריון, השנה הגעתי לחג עם חסך. לשמחתי, שכנים שגרים שתי דקות מאיתנו עשו מסיבה. החלטתי להיות קלילה וזורמת ולקפוץ לשם בין ההנקות. המסיבה היתה מקסימה ומושקעת, פגשתי אנשים אהובים שלא ראיתי מלא זמן, וכולם הרעיפו עלי שבחים;״איזו תותחית שהגעת״ ״איזה מדהים שאת ככה פחות משבועיים אחרי״ ועוד. אבל למרות שהכל היה כל כך תומך בסיטואציה, לא הצלחתי להתעלות מעל העייפות: בזמן שעשיתי סמול טוק או רקדתי, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זו ההנקה הבאה שלי והשינה שתגיע אחריה. אחרי זמן קצר כבר הייתי צריכה לחזור לאגם והיה לי ברור שהקשר ביני לבין מסיבות כרגע פשוט לא קיים. בהליכה הביתה תהיתי לעצמי מה היה הכוח שהוציא אותי מהבית בכזאת נחישות עשרה ימים אחרי לידה וגרם לי לערפל לגמרי את המודעות העצמית שלי?
הפומו (fomo) הוא ביטוי שגור באנגלית והוא מייצג את ראשי התיבות של the fear of missing out.
הוא מתאר את הפחד של אנשים לפספס הזדמנויות להשתתף בדברים בעלי ערך, לדוגמא; אירועים חברתיים, חוויות יוצאות דופן, השקעה מניבה ועוד. הפומו מאופיין ברצון מתמיד להישאר בעניינים לגבי מה אחרים עושים ומה קורה בחוץ בכל רגע נתון, שמא האדם יישאר מחוץ ללופ. בעידן הרשתות החברתיות, התחושה הזאת נוכחת הרבה מהזמן, אבל בתקופות בהן המציאות מחייבת אותנו להאט, בעוד הסביבה שלנו ממשיכה לדהור, התחושה הזאת מאתגרת במיוחד.
מאז הלידה אני מרגישה שנכנסתי לתוך מערה, סוג של בועה אשר הקצב בה מתואם להרגלי השינה, חוסר השינה והאכילה של בתי.
מרוב שהבועה הזאת טוטאלית בחיי כרגע אני בערך אחת ליום מופתעת כאשר אני נזכרת שהמציאות החיצונית המשיכה כרגיל, כולם בשגרה; לא מדובר באפריל 2020 כשכל העולם נכנס ביחד לסגר. הרכבת המשיכה לדהור.
והרכבת הזאת…מסתבר שגם אליה אני מחוברת באיזה חבל טבור בלתי נראה, סוג של התמכרות, תחושת ״פומו״ שלוחשת לי באוזן שאם יותר מידיי זמן לא אעלה אולי אישכח ואהיה לא רלוונטית, אז כדאי שאעלה מהר חזרה. אפילו את הטקסט הזה יש בי קול שלא רוצה לשתף מהחשש שמישהו יקרא את זה ואז יחליט לא להזמין אותי למשהו ולא להציג בפניי איזו הזדמנות כי זה לא הזמן (קול הפומו נמצא לתקוף שם בכל רגע : )
ובמקביל…בממלכה אחרת לגמרי בתוכי, בזמן שהמיינד מריץ את הלופים המתישים האלו, הגוף צוחק עליו ועונה:״שומע?? תשחרר את הפומו והרכבת עכשיו, כי אין מצבבבבב״:
כי אני עוד מחוברת בחבל טבור אחר לנסיכה הזאת שלפני שבועיים נולדה,
כי הנקה,
כי גוף שעדיין צריך מנוחה,
כי לילות מקוטעים,
כי גלים הורמונליים,
כי הרכבת תמיד תהיה שם ויש משהו קסום עכשיו שלא חוזר.
ואני מרגישה את בתי מושכת אותי בחבל הטבור המלא באוקסיטוצין, אהבה ורוגע,
ואת הרכבת מושכת אותי בחבל שופע אדרנלין, אקשן והתקפי קריז ורילפסים,
ואני כל יום עוברת איזה תהליך של התמסרות מחדש והסתגלות לפרק הזה בחיי.
שינויים גדולים בחיים ובעיקר ההתנגדות והפחד מהם תמיד מזכירים לי את תיאוריית ״מסע הגיבור״ של ג'וזף קמפבל- מונח מעולם הספרות המתאר מבנה עלילתי נפוץ הקיים ביצירות ספרות רבות: לפי קמפבל, נהוג לחלק את שבעה עשר השלבים לשלושה חלקים או מערכות – היציאה, החניכה והחזרה:
- יציאה – הגיבור מקבל הזמנה להרפתקה, אולם הוא מסרב לצאת אליה. הוא נעזר בדמות של חונך שעוזרת לו לצאת מהעולם המוכר לו.
- חניכה – החלק שמתחיל לאחר שהגיבור חוצה את הסף אל העולם המיוחד או הלא ידוע, שם הוא עומד בפני מבחנים ואתגר. בסופו של דבר מגיע הגיבור אל המעמקים, המשבר הגדול של ההרפתקה שלו, אז הוא צריך לעבור את המבחן הגדול בו הוא מתגבר על האויב הראשי או המכשול העיקרי שלו, ולאחר מכן הוא זוכה בגמול- כוח קסום, חפץ מיוחד או תובנה חשובה. לאחר מכן הגיבור מנסה לשוב לעולמו עם הגמול שרכש.
- חזרה – הגיבור חוצה בשנית את הסף שבין העולמות, וחוזר לעולם הרגיל עם הגמול שלו, בו הוא יכול כעת להשתמש לטובת הזולת. ההרפתקה עצמה העניקה לגיבור חכמת חיים וניסיון המשלב את שני העולמות.
באיבחון מהיר אני נמצאת כרגע בין השלב הראשון לשלב השני: מתחילה להיענות להזמנה ולהוריד את שכבות ההתנגדות, ולאט לאט להיכנס לעולם החדש שנגלה בפניי, שעם סקרנות והתמסרות אמיתית אוכל לחזור ממנו עם אוצרות רבים עבור משפחתי וקהילתי.
לאיזו הזמנה לשינוי אתם מתקשים להיענות בימים אלו בגלל תחושת פומו ופחד מהחדש? אשמח לקרוא אותכם.
שיהיה אחלה סופשבוע עם התמסרות והסכמה לעולמות חדשים, נרקיס.
כי לילות מקוטעים,
כי הורמונים
כי הרכבת תמיד תהיה שם ויש משהו קסום עכשיו שלא חוזר.
ואני מרגישה את בתי מושכת אותי בחבל הטבור המלא באוקסיטוצין, אהבה ורוגע,
ואת הרכבת מושכת אותי בחבל שופע אדרנלין, אקשן והתקפי קריז ורילפסים,
ואני כל יום עוברת איזה תהליך של התמסרות מחדש והסתגלות לפרק הזה בחיי.
שינויים גדולים בחיים ובעיקר ההתנגדות והפחד מהם תמיד מזכירים לי את תיאוריית ״מסע הגיבור״ של ג'וזף קמפבל: התיאוריה מחלקת כל עלילה ספרותית לשלוש מערכות מרכזיות – היציאה, החניכה והחזרה:
- יציאה – הגיבור מקבל הזמנה להרפתקה, אולם הוא מסרב לצאת אליה.
- חניכה – החלק שמתחיל לאחר שהגיבור חוצה את הסף אל העולם המיוחד או הלא ידוע. בסופו של דבר מגיע הגיבור אל המעמקים, המשבר הגדול של ההרפתקה שלו, אז הוא צריך לעבור את המבחן הגדול בו הוא מתגבר על האויב הראשי או המכשול העיקרי שלו, ולאחר מכן הוא זוכה בגמול- כוח קסום, חפץ מיוחד או תובנה חשובה.
- חזרה – הגיבור חוצה בשנית את הסף שבין העולמות, וחוזר לעולם הרגיל עם הגמול שלו, בו הוא יכול כעת להשתמש לטובת הזולת.
באיבחון מהיר אני נמצאת כרגע בין השלב הראשון לשלב השני: מתחילה להיענות להזמנה ולהוריד את שכבות ההתנגדות, ולאט לאט להיכנס לעולם החדש שנגלה בפניי, שעם סקרנות והתמסרות אמיתית אוכל לחזור ממנו עם אוצרות רבים עבור משפחתי וקהילתי.
לאיזו הזמנה לשינוי אתם מתקשים להיענות בימים אלו בגלל תחושת פומו ופחד מהחדש? אשמח לקרוא אותכם.
שיהיה אחלה סופשבוע עם התמסרות והסכמה לעולמות חדשים, נרקיס.
Photo by Llanydd Lloyd on Unsplash
