אתמול הבנתי שמה שקורה עכשיו זה החיים החדשים שלנו לעת עתה.
זה היה מתישהו בין הבום שהרעיד לי את הבית בצהריים לזה שהרעיד אותו בלילה, בשניהם אף אחת מהשכנות שלי לא כתבה בקבוצה שומדבר על החלונות הרועדים כי למה לציין את המובן מאליו? שגרה.
אתמול הבנתי שאנחנו צריכים ללמוד לחיות ככה. כל כך התרגלתי לפריבלגיה של הבחירה, והנה עכשיו החליטו בשבילנו על מלחמה איזורית וארוכת טווח. חמאס החליט כאשר ביצע את הפוגרום הנוראי וחטף אזרחים? או הממשלה החליטה כשהציבה יעד לחסלו בתגובה? או אמריקה החליטה לייצר מזרח תיכון חדש לאור הנסיבות? אני כבר לא יודעת מי באמת מקבל את ההחלטות ומה באמת מוביל למה, אבל האמת היא שאתמול הבנתי שזה לא כל כך משנה- זוהי המציאות כרגע ל2023, 2024 ואני מאמינה שב2025 היא כבר תוביל למציאות חדשה שלא הכרנו. אני אדם אופטימי ומאמין ולכן יש לי תקווה גדולה שנבנה פה ביחד מדינה בריאה יותר וננצח את האנטישמיות- אבל זה לא משנה את העובדה שהדרך לשם כרגע קשה, עצובה, מפחידה והמחיר שכבר שילמנו בלתי נתפס.
בהתחלה הייתי בהלם והתגובה שלי היתה לעלות על מטוס ולהוציא מפה את הילדים שלי - תמיד כשאני מרגישה שהמציאות סוגרת עלי, אני בהתחלה מחפשת דרך אשלייתית להחזיר לעצמי את השליטה לידיים. אבל אתמול הבנתי שזה לא אלו שיצאו עם גופם הפיזי מהמלחמה, אשר יצאו מ״מלחמה״. כי הימים האלו מזכירים לי את מה שהיה בסגרים הראשונים של הקורונה, זה ברבור שחור בקנה מידה בו אין באמת אפשרות לברוח.
החופש האמיתי בתקופות קיצוניות שכאלו טמון דווקא בקבלה מוחלטת של המציאות, בהתמסרות אליה. בין אם בארץ או ביבשה אחרת ורחוקה, בין אם לוחמים בחזית, מתנדבים בעורף או צמודים לחדשות באופן פסיבי; אלו שכרגע לא ב״מלחמה״ הם אלו שהשקיטו את המלחמה הפנימית שמתווכחת עם המציאות. אני רואה עכשיו את חבריי והם מתחלקים לשניים בהקשר הזה; מתווכחים עם המצב או מתמסרים להווה החדש שהגיע אלינו. ושוב, זה עניין תודעתי ולא ככ קשור במה שהם עושים וכמה הם תורמים או איפה הם בעולם; דיברתי עם לוחמים במילואים שעושים זאת עם חיוך שאין מאחוריו הדחקה, ועם אחרים שנמצאים בחו״ל אבל לא מצליחים לישון בלילה מרוב פחד ורק מחכים שנחזור כבר לתקופה וודאית.
בימים אלו באופן טבעי מרבית העיסוק הוא בקולקטיבי, בחיים ובמוות, והחלטתי דווקא לתת מקום רגע לעצמי האישי והקטן והאנוכי והמבולבל של הרבה מאיתנו; כי כן גם אני כמו מרבית עם ישראל מתנדבת ותורמת, ומארחת משפחות מפונים, ובעיקר לא ישנה עד שיחזירו את החטופים- אבל לכולנו יש בתוך זה גם את ההתמודדות האישית שלנו ואם לא ניתן לה מקום אז בשלב מסוים זה יתפוצץ לנו בפנים ויחליש את העורף.
אז בין אם אתם פעילים או פאסיביים, גרים בישראל, בחו״ל או הפכתם פליטים. בין אם איבדתם אדם יקר לכם או שלא נפלה שיערה מראשו של אף אחד מהקרובים לכם ; אנחנו במלחמה. מלחמת קיום. אלו החיים שלנו עכשיו בתור ישראלים ויהודים. ב7.10 הם השתנו לתמיד ואנחנו צועדים לעבר עתיד לא ידוע. אשליית השליטה התנפצה ומרבית הבחירה נלקחה מאיתנו. נשאר לנו רק משהו אחד שאנחנו יכולים לבחור; איזה אדם אנחנו רוצים להיות בתקופה הזאת? איך אנחנו בוחרים להגיב למציאות? האם אנחנו מקבלים את ההווה הזה או מחכים שהוא יעבור?
בימים הקרובים אני הולכת לארח מספר אנשים שאני מאד מעריכה במשחקות באש, כדי שייתנו לנו כלים ומשאבים להתמודד עם המציאות החדשה והמשתנה הזאת ולהיות האדם םשנבחר להיות בתוכה. קוראים לזה; ״משחקות באש תחת אש״ זה יהיה ללא עלות ואפשר להירשם לעדכונים בלינק הזה.
שיהיה סופשבוע שקט ומתפללת שיחזירו כבר הביתה את החטופים, אני באמת מאמינה שזה אפשרי ושהרבה מהם עדיין בחיים וכל יום נחשב.
נרקיס
Photo by Chris Hardy on Unsplash
