לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה. המנחה הראשי היה גבר כריזמטי וחכם, ואת מרבית ההסברים שלו בסדנה רשמתי לעצמי במחברת כדי שלא אשכח אותם. בנוסף לפליאה שהרגשתי כלפי כל התובנות שהוא שיתף, המעמד שלו בסדנה העצים את גודל דמותו בעיני רוחי: בתור משתתפת בתוכנית התמסרתי לגמרי לתרגילים, שאותם הסביר האיש החכם הזה תוך כדי שמרביץ בנו תורה מספר פעמים ביום. כנראה שהכל פתור אצלו, חשבתי לעצמי, כנראה שאם רק אאזין מספיק טוב אוכל להתפתח ולהגיע ליעד הנכסף, שבאותם ימים הוגדר אצלי בתור להפוך להיות כמוהו: נינוחה כמוהו, חכמה כמוהו, בטוחה כמוהו.
אחת שיודעת.
במהלך הפסקות צהריים בסדנה הייתי מתכננת איך אשאל אותו שאלה: כשהיינו מדברים הייתי דרוכה, לפעמים עם מעט פרפרים בבטן(!). לא היה בזה שומדבר רומנטי או מיני, זו היתה אותה ההילה ששמורה לסלבריטאים, לביונסה, למארק צוקרברגע, לגיבורי העל הלא אנושיים שמקבלים מקום מיוחד בתוך המוח שלנו.
אני אוהבת לקרוא לזה: הכישוף.
בסופ״ש האחרון העברתי סדנה. הייתי אחת מהמנחות הראשיות, וככזאת גם לי היתה במה להרביץ תורה ולחלוק את מחשבותיי בצורה כריזמטית מול נשים שהחליטו לבטוח בצוות שאנחנו שיתמוך בימים הקרובים את התפתחותן המקצועית. היה רגע בהפסקת הצהריים של היום הראשון, בו שמתי לב בעיני חלק מהמשתתפות שאינני מכירה שהופעל עליהן הכישוף. חלקן חושבות שאני משהו שאני לא: נינוחה יותר, חכמה יותר, בטוחה יותר. אחת שיודעת.
אחד הדברים החשובים ביותר עבורי בעולם הזה של הסדנאות הוא הסרת כישופים. בתחילת הסדנה אנחנו, המנחות, מכריזות שאנחנו לא מורות, אנחנו רק המארחות, ולכן אנחנו נוהגות להשתתף בכל התרגילים ולעבור את כל התהליך בעצמנו ביחד עם המשתתפות.
בערב הראשון של הסדנה היה תרגיל בו המשתתפות הוזמנו לשתף משהו מחייהן האישיים שהן היו רוצות לשחרר. בתורי, שיתפתי בתיסכול והבושה שעולים לי כל פעם שאני לא משיגה את הדברים שאני ממש רוצה, והתחלתי למנות את כל הדברים שאני ממש רוצה בחיים וכרגע לא מסתדרים. תוך כדי התרגיל פרצתי בבכי מתמשך של מספר דקות. זה הפתיע אותי שבכיתי, אבל זה גם שכיח למדיי שנשים בוכות בסדנה הזאת.
בבוקר למחרת, חלק מהמשתתפות ניגשו אלי ונתנו לי עצות, חלק הסתכלו עלי במבט חומל עם קמצוץ של רחמים, חלק שיתפו אותי בסיפוריהם האישיים- במבט של כולן יכולתי לראות, ללא יוצא מן הכלל שהכישוף הוסר.
האשליה שאני ״יותר״ התמוגגה לחלוטין. גם אני, ה״מנחה״ לפעמים נינוחה, לפעמים חכמה, לפעמים בטוחה. לפעמים מבולבלת, לפעמים מתוסכלת, לפעמים עצובה. והרבה פעמים לא יודעת.
לא צריך להיות מנחה בסדנה כדי להחזיק ״פאסון״ או דיסטנס שמשאיר אותנו רחוקים מאנשים, ומזמין אותם לבנות עלינו איזושהי דמות שמאחוריה אנחנו יכולים להסתתר. כשאנחנו לא נגישים באמת, אנחנו מפספסים כלכך הרבה הזדמנויות ללמוד, וכשאנחנו לא נותנים לאנשים להכיר אותנו באמת, אנחנו גם לא נותנים לעצמינו להכיר אותנו באמת.
אני עוד מרבה ליפול בפח הכישופים אל מול אנשים עם הישגים רבים או במה ענקית, אבל כיום הלב שלי נפתח ולומד רק מאנשים שמאפשרים לי לראות אותם באמת.
האנושיות שלנו היא הדבר הכי יפה שיש, לא צריך להעמיד פנים ששידרגנו גרסא, אפשר להפסיק להסתתר.
עם מי בחיים שלכם הגיע הזמן שתשברו דיסטנס? מוזמנים לשתף במייל חוזר.
שיהיה אחלה סופשבוע, שנקפוץ למים ונפתח את העיניים : ) נרקיס.
