לפני כמה שבועות כשידעתי שאני מתקרבת למועד הלידה המשוער, נזכרתי בתקופה המקבילה בהריון הקודם שלי. אני זוכרת שכבר משבוע 38 רציתי כבר להיות אחרי, ומהרגע שעברתי את המועד כל יום תיסכל אותי יותר ויותר. ״למה זה עוד לא קורה?״ הייתי שואלת את כל מי שהיה מוכן לשמוע אותי מתלוננת ומעצימה עוד ועוד את התחושה בתוכי של ״עד מתי…אני לא יכולה לסחוב יותר.״ את אותה גישה מתסכלת בדיוק הבאתי גם ללידה שלי- אני זוכרת את עצמי חושבת מתי כבר הצירים יעברו, מתי כבר הפתיחה תתקדם, מתי כבר כל זה ייגמר- למרות שבאופן אובייקטיבי יחסית ללידה ראשונה הלידה שלי היתה קצרה יחסית.
כשנזכרתי בזה בימים אלו, בפרספקטיבה של כמה שנים, כל המחשבות האלו לגבי זמן נראות לי ממש משונות. כל עוד כולם בריאים: מה זה משנה בכלל אם אני יולדת ב39+3 או ב40+5 או ב41+3? אין לזה שום משמעות. וכל עוד לידה עוברת בשלום- למה זה חשוב אם היא לוקחת 8 שעות או 4 שעות או 15 שעות? החלטתי שהפעם אני לא מתכוונת לעשות מזה עניין, אני משנה את מערכת היחסים שלי עם זמן.
ואז, בהריון הנוכחי- התקרבתי למועד הלידה המשוער. משבוע 38 התחלתי לעסוק בכל ההכנות: להיזכר בהכנה ללידה, להיפגש עם הדולה, לתאם עם אלון דברים. בשבוע 39 הפסקתי לעבוד והורדתי הילוך, ואז הגיע שבוע 40. אין לי עבודה, אין לי תוכניות, וסיימתי את ההכנות ללידה. הלו״ז ריק. מה עושים?
האוטומט שלי היה לחזור לדפוסים שהכרתי:עלו לי במיינד כל מיני משפטים כאלו של ״מתי זה קורה כבר״, ״מה אני אמורה לעשות עם הזמן הזה״, ״הכנתי כבר הכל״ ואז נזכרתי: זה מה שביקשתי לעשות שונה הפעם. ההכנה האחרונה שנותרה לי לעשות זה להסכים להיות בהמתנה, לשנות את המערכת יחסים שלי עם זמן. בימים האחרונים התמסרתי לכלום הזה ונתתי לזרימה טבעית של ילדה לתכנן לי תוכניות. מיום ליום התאהבתי בזה יותר, מטורף כמה מהר אפשר להתרגל לדברים.
שמתי לב שלרובינו יש מערכת יחסים ממש משונה עם זמן: לרובינו קל יותר כשאין לנו אותו. כשאין לנו אותו אנחנו יכולים להתלונן, אנחנו יכולים לדמיין מה היה קורה אם היה לנו אותו, להיאחז באשליית פוטנציאל ובתירוצים לגבי למה דברים מסוימים לא קורים בחיים שלנו. אבל מה קורה כשיש לנו פתאום זמן? מה קורה כשאדם מקבל את המרחב והאפשרות לבחור מה הוא רוצה לעשות עם היש? ליצוק לתוך קפסולה של זמן חיים, אפשרות, יש מאין? זה כבר חופש כלכך גדול שמשתק את רובינו.
לכן השבוע שיניתי את שם הפרק בו אני נמצאת: אני לא אישה שממתינה ללידה, אני אישה שזכתה בקפסולת זמן אשר ניתן ליצוק לתוכה חיים.
מה אפשר לעשות איתה? מסתבר שהמון דברים. למשל…
אפשר ללכת לים, לקרוא, לכתוב, ללמוד לשיר שיר, לרקוד, לעשות סשן חזון משותף על החיים המשפחתיים שלנו, אפשר ללמוד נושא חדש שתמיד רציתי ללמוד, לפתוח בקלפים, ללמוד לבשל (הגיע הזמן לגוון את ארסנל החביתות והטוסטים שלי), אפשר לעשות ספורט, יוגה, מתיחות, אפשר לבהות בקיר!(מסתבר שהמון זמן), אפשר ללכת לשוטט ברחוב ללא תוכנית, אפשר לעשות וואטסו, אפשר לצלצל לבני משפחה וחברים שלא דיברתם איתם המון זמן, אפשר לעזור לאנשים בשעת צרה ועוד…
וכמובן- אפשר גם להתלונן, לחכות שיעבור הזמן, להיות מתוסכלים כשהוא לא עובר מהר מספיק, לשוטט ברשתות החברתיות וכו׳.
זה לא שיש מישהו שם למעלה שמסתכל ונותן לי ציון טוב או רע, רשות הבחירה היא לי- אם קיבלתי זמן במתנה, אני קוצרת את הפירות בהתאם לאיך שאני מתייחסת אליו.
איך אתם מעבירים את הזמן כשאתם פתאום מגלים בהפתעה שקיבלתם אותו? אשמח לקרוא אותכם.
את הניוזלטר הזה תיזמנתי במהלך השבוע הזה בו היה לי מלא זמן : ) לכן יש סיכוי שבזמן שאתם קוראים את שורות אלו כבר ילדתי, או שאולי ממש ברגעים אלו. אבל גם אם לא- מבטיחה לעשות את המיטב להנות מהזמן.
שיהיה אחלה סופשבוע ושתהנו מכל רגע ורגע בו. נרקיס.
Photo by Alexandar Todov on Unsplash
