כשהמלחמה התחילה אני הייתי במיאמי, והילדים שלי היו בישראל.
זה היה ב3 בלילה של ״שם״, ו10 בבוקר של ״פה״ כשצפיתי בוידיאו של מחבלי חמאס נוהגים בכיף שלהם בתוך שדרות, וכותרות עמומות בחדשות על זה שלא ברור עד איפה המחבלים חדרו.
נשברתי לחלוטין.
שלושת הימים שעברו עד שהצלחתי לעלות על טיסה לישראל היו מהימים האיטיים והמייסרים שהכרתי כאמא.
ומאז בכל פעם שאני מתפצלת מהילדים שלי אני מפחדת.
בכל פעם שאנחנו לא ביחד פיזית אני מרגישה שהשארתי חלק מהגוף שלי בשלט רחוק קטן ומעודן שהכפתור שלו יכול להילחץ בכל רגע ולזרוק אותי לאלפי עזאזל.
בזמן שתקראו את שורות אלו אני אשן מחוץ לבית בסדנא של דאבליו עם 50 נשים מכל הארץ שרובן בפעם הראשונה מאז שהכל התחיל לקחו זמן להיזכר בעצמן.
חלקן מפונות, חלקן עם בני זוג שהיו במילואים בחודשים האחרונים, חלקן לראשונה מתפצלות מהילדים שלהן ללילות מחוץ לבית.
עבורי זו הפעם השלישית שאני מתפצלת מהילדים מתחילת המלחמה,
״איך את נוסעת?״ שואלים אותי כל פעם, ״את לא מפחדת?״
ברור שאני מפחדת.
בכל פעם שאני לא מיישרת קו עם החדשות, הפחד מקיף לי את כל קצוות הגוף. אבל במקביל יש איזה קול פנימי שקורא לי לעשות דברים - ושמתי לב שהוא משרת לא רק אותי, אלא גם לסובביי אני יכולה לעזור הרבה יותר בכל פעם שאני שומעת בעצתו.
המטאפורה האהובה עלי לשיעור הזה נמצאת כמו תמיד בסרט של דיסני: מואנה (אזהרת ספוילר ).
מואנה גדלה באי בו גידלו אותה להיות היורשת של אביה, הצ׳יף.
החיים באי נראים חלומיים: כולם מחייכים, והקוקוס שעל העצים מספק להם את כל הצרכים שלהם.
אבל מאז שמואנה למדה ללכת, משהו קרא לה להיכנס למי הים ולשחות למרחקים.
אביה אסר עליה לשחות בים, וגם כשגדלה לנערה אסור היה לה לעבור את החבל הנמצא מטרים ספורים מהחוף-
״רק אם תישארי באי תהיי בטוחה״. הקול הפנימי לא עזב את מואנה אבל בשלב מסוים היא התרגלה להתעלם ממנו.
יום אחד התברר שיבול הקוקוסים באי מקולקל ובלתי אכיל, הדייגים לא הצליחו לדוג בכל רחבי האי וצמחיית האי מתחילה לנבול. בשלב הזה מואנה מבינה שהתשובה נמצאת בים.: למרות כל האזהרות היא חייבת להפליג מעבר לחבל הים. אחרי הרבה מאד מהמורות והתמודדויות במסע היא לבסוף לא רק מצילה את האי וכל אנשיו- היא גם מזכירה להם מיהם היו לפני שהשתלט עליהם הפחד: יורדי ים, שהיו מפליגים ומגלים איים חדשים.
למרות שזה היה כנגד כל ההיגיון, הקול הפנימי שלה ידע מה הוא עושה.
זה מאתגר כל כך לזהות את הקול הזה ולהקשיב לו כשאנחנו לבד, אנשים שיכולים לתת תוקף למה שאנחנו מרגישים יכולים לעשות את כל ההבדל. במקרה של מואנה זו היתה סבתא שלה, שמגיל קטן אמרה לה:״מואנה, הקול הפנימי הזה שלוחש לך, הוא מי שאת באמת.״
וזה מה שאני כותבת עכשיו גם לנו, בשמה של סבתא של מואנה ובשם כל הקולות הפנימיים: אם קראתם את הטקסט הזה, אני ממליצה לכם להגביר את הווליום להכוונה פנימית שיש לכם, ואולי תגלו שזה זמן לצאת משיתוק כלשהו שלא נתן לכם עד עכשיו לנוע. זה עשוי לעזור להרבה מאד אנשים שזקוקים לזה עכשיו.
שיהיה סופשבוע שקט, נרקיס.
משאבי השבוע:
1.זה החלק הכי מרגש במואנה, ניתן לצפות כאן.
2.השבוע עלה פרק חדש במשחקות באש תחת אש עם חיה גלבוע, מורה מנחה ויוצרת- ניתחנו טקסטים מהתלמוד על חלומות ופירושם והשלכנו על הימים בהם אנחנו נמצאים- איך הפרשנות של האירועים בחיינו היא החיים עצמם. ניתן להאזין כאן.
3.ציטוט השבוע זה שיר שציטטתי הרבה פעמים של דיוויד ווייט, אבל מה אני אעשה הוא פשוט בול:
Start close in, don't take the second step or the third,
Start with the first thing close in, the step you don't want to take.
Start with the ground you know, the pale ground beneath your feet,
Your own way of starting the conversation.
Start with your own question, give up on other people's questions,
Don't let them smother something simple.
To find another's voice, follow your own voice,
Wait until that voice becomes a private ear listening to another.
Start right now take a small step you can call your own.
Don't follow someone else's heroics,
Be humble and focused, start close in, don't mistake that other for your own.
