לפני כמה חודשים סבלתי מכאבי גב. התייעצתי עם איש מקצוע ואחרי ששאל אותי מספר שאלות הוא הציע שאתחיל לעשות ספורט. ״נשמע שאת לא מספיק מזיזה את הגוף. אם תתחילי להתאמן, סביר להניח שיפסיקו לך הכאבים.״
החלטתי להתחיל בקטן: כל יום אני מנסה לעשות סיבוב הליכה של 30 דקות מחוץ לבית. הסיבוב כולל בתוכו ירידה, הליכה על חוף הים ולבסוף עליה מספיק תלולה כדי לגרום לי להתנשף ולהפעיל כמות מינימלית של סיבולת לב ריאה.
השבוע, אחרי כמה ימים שבהם הברזתי מההליכות, יצאתי למסלול היומי וראיתי ששמו שלט חדש בירידה :״סכנה, מפולת״. הסתכלתי למטה וראיתי שיש עכשיו במסלול אבנים ובקעים עמוקים באמצע ובצידי הדרך. כנראה נגרמו מהרוחות. תוך כדי שצעדתי למטה, קיפצתי בין האבנים והבקעים שלא איפול, ויצא שהתזוזה שלי מצד לצד ביחד עם זווית הירידה גרמו לכך שהגוף שלי התחיל במין ריצה קלה.
לפתע שמעתי ״בוקר טוב״, הרמתי את הראש למעלה וראיתי מולי איש שאני לא מכירה לבוש בבגדי ספורט ורץ את אותו השביל שעבורו הוא עליה. ״בוקר טוב״ עניתי לו וצחקתי בראשי שהוא בטח חושב שגם אני באמצע ריצה, למרות שבדיוק בעוד 10 מטרים הקצב שלי מתוכנן לחזור להליכה מאוד איטית.
חשבתי לעצמי מה אם אני אמשיך להעמיד פנים שאני אדם שרץ לעוד מספר רגעים?
המשכתי לרוץ לכמה דקות. זה בכלל לא היה קשה.
עשיתי את אותו התירגול השבוע על מצבים נוספים.
מה אם אני אעמיד פנים שאני בנאדם שיודע לשאול שאלות חכמות על טבלאות אקסל?
מה אם אני אעמיד פנים שאני בנאדם שנעים לו לבקש עזרה? שלא נעלב מאנשים, שיכול להבין בהשקעות, שבוחר להיות שקט ולא לדבר בפגישות?
ברוב הניסיונות זה לא עבד. מי שאני ״יודעת״ שאני השתלטה על העניינים והשידור החוזר הזה שנקרא ״החיים שלי״ ניגן בצורה אוטומטית. אבל במקרים מסוימים התחולל קסם ושמתי לב שזה לא רק יותר מעניין, זה גם מאפשר המון למידה.
תובנה משמעותית במיוחד שקיבלתי מהניסויים האלו השבוע היא שלהחליט איפה ואיך להשקיע את האנרגיה שלנו זה הרבה יותר חשוב מלהחליט איפה ואיך להשקיע את הכסף שלנו. אנרגיה צריך לנהל ממש בזהירות: היא לא רק משאב מתכלה, היא גם כל מה שיש לנו.
אני למשל וכחנית גדולה. אף פעם לא העמדתי את התכונה הזאת שלי בסימן שאלה, זאת תמיד היתה עבורי עובדה שמתארת אותי.
כל ויכוח שאני בוחרת להיכנס אליו, מוביל לשרשרת אירועים. וכל אירוע כזה מצריך אנרגיה.
אחרי ששבוע שעבר היה מלא בדרמות לא הכרחיות שיצרתי, השבוע ניסיתי להעמיד פנים שאני אדם שלא מתווכח וגם לא נכנס לפינות. בהערכה גסה זה עבד לי ״רק״ 20 אחוז מהזמן: אבל בעולם של השקעות, 20 אחוז זה מ ל א.
כשלבשתי את הכובע של המשקיעה פתאום יכולתי לשים לב לשרשרת האירועים שיצרו הוויכוחים שכן נכנסתי אליהם: כמה עוגמת נפש, כמה ביזבוז אנרטי, כמה דברים אחרים שחשובים לי שלא נעשו בזמן ובאנרגיה האלו.
בנוסף לזה שמתי לב לכל הפינות שהצלחתי לא להיכנס אליהן: איזה ניצחון. כל הצלחה כזאת הרגישה כמו מניות שעולות: יצאתי ברווח, אני מתקדמת, אני כבר לא קורבן.
אולי לא צריך שיקרו לנו דברים מסוימים כדי שנעבור שינויים שאנחנו מחכים להם, אולי אפשר פשוט להחליט להתחיל לרוץ? אני אגב עדיין ברוב ההליכה צועדת, לאט לאט נגביר את הקצב.
שיהיה סגר קל. נרקיס.
Photo by Todd Diemer on Unsplash
