אתמול נשברתי

‍ביום שבת אחה״צ לקחתי את הכלב לטיול, התחיל להחשיך ואני צעדתי דרוכה , מוכנה לשעת קריאה ומחזיקה את הכלב וגם אותי קצר ברצועה. באיזשהו שלב שמעתי רעש חיוור של אזעקה, זה לא אצלינו אלא בקיבוץ הצמוד. למרות שלא נשקפה לי סכנה הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, פתאום העולם היה נראה לי נטוש, כאילו נזרקתי לגרסא רדופת רוחות שלו. זה הזכיר לי סרט שראיתי פעם על שדים שמאיימים על קיומם של בני אדם ובכל מפגש איתם הם מאיימים לבלוע אנשים רק על ידי המבט בהם. עברו שתי דקות והתחילה האזעקה גם אצלינו, הלב שלי ירד לרצפה ורצתי בדרמטיות, מתנשפת כל הדרך למרחב המוגן.

ביום שני בצהריים יצאתי עם הבת שלי לטיול עגלה, לא מתרחקת יותר מכמה מטרים מהבית. איזה מזג אוויר מושלם, חשבתי לעצמי. השקט שברחוב קסם לי, נראה שהתרגלתי. בעודי מתענגת על הזמן הפנוי שהגיע לחיקי בעקבות הפסקת השגרה שנכפתה עלינו, הקלטתי הודעה קולית לחברה שלא דיברתי איתה הרבה זמן. באמצע ההודעה התחיל צליל האזעקה,״רגע יש אזעקה״ הקלטתי לה וצעדתי במהירות עם העגלה למרחב המוגן, מעט מתוחה ומעט משועשעת, יודעת שאני אצליח להגיע בזמן.

ביום רביעי חגגתי לבת האמצעית שלי יומולדת 4. מכיוון שההתקהלות שתיכננו לחברים מהגן בוטלה, לקחתי אותה לפגוש חברים מהגן שגרים קרוב. רצה הגורל וזה היום בו איראן ולבנון התחילו לתאם ביניהם את הירי, מה שאומר שהסתובבתי איתה תחת אש בין המקלטים של חברים ומשפחה בין הפעילויות והמתנות. היה יום נהדר לכל הדעות, היא סיימה אותו באורות!. חשבתי לעצמי איזה זמן איכות מתוק עם הילדים המצב הזה זימן לנו. אפילו בכלום זמן פנוי שיש לי אני מצליחה לעבוד על הספר.

וביום חמישי נשברתי.

השיח הפנימי על זה שהתרגלתי, ביחד עם היומרה להחזיק הכל פשוט התנפצו לרסיסים.

הניסיון להחזיק שלושה ילדים קטנים מרוצים ללא מסגרות וגם לעבוד וגם לשמור על עצמי ללא שינה מועד לכישלון.

טוב נו, אז עכשיו נשברים

יהיה לי עוד מספיק זמן לאסוף את החתיכות.

אנחנו בזמנים היסטוריים, חבל לבזבז אותם על הדחקה.

איך כתב אביתר?

״כשאני יוצאת מזה אני קונה מתנות לכולם

כשאני יוצאת מזה אני אישה חדשה בעולם

כשאני יוצאת מזה ואני יוצאת מזה.

תני לשינוי לצמוח, אל תפחדי מהפחד.״ (התאמתי לגוף נקבה)

שיהיה סופשבוע בו נאפשר לעצמינו גם להישבר, כי קשה עכשיו.

ומהשבר ייכנס גם אור, כי ככה זה עם שברים.

נרקיס.

‍