הבוקר אגמי העירה אותי ב5:30: מקפצת ושמחה, היא הסתכלה עלי בתימהון כשהתקשיתי לפקוח עיניים.
״אמא, לא שמת לב שהתחיל יום חדש?״ היא שאלה אותי במבטה.
בחוץ היה חושך מוחלט.
גירדתי את עצמי מהמיטה למשטח פעילות.
תוך כדי שאני מנסה להתעורר למצב רוח של משחק שמתי לב שהיא מפהקת(!). הזדמנות!
מיד אספתי אותה לחיקי, שרתי שיר ליקינטון והושטתי לה את המוצץ.
זה עבד! היא התמסרה ותוך כמה דקות ישנה לי בתוך הידיים.
כשהושטתי את היד לפלאפון להתעדכן במיילים משהו עצר אותי.
יכול להיות שזה לא הדבר הנכון לעשות עכשיו? שאל אותי קול פנימי.
החזרתי את ידי ללטף את ראשה של בתי ופתאום שמתי לב לרגע שאני נמצאת בו.
על גופי ישנה בתי ה-בריאה, אחרי שהיתה כל כך חולה לפני כמה ימים, שהיא אפילו לא הצליחה לזחול.
בקומה למעלה ישנים בן זוגי ובני- שגם הם בריאים עכשיו אחרי סבב מחלות חורף.
לא עלה בראשי משהו נוסף שאני יכולה לבקש עכשיו מהחיים.
באנגלית יש ביטוי שאומר:״לתת תודה״, ופתאום ממש יכלתי לראות כמה ״תודה״ זה דבר שיש צורך לתת אותו, שמדובר בפעולה נדיבה ביותר. באוטומט שלי כל עוד הכל ״בסדר״ אני ממשיכה כרגיל, וכשמשהו משתבש אני תמיד נוהגת לעצור ו״לתת״ תלונות ומחשבות שליליות. לא שווה לעצור לתת תודה?
פתאום עלה בראשי שייתכן שכתבתי פעם על תודה. מיד הקול הפנימי ממקודם ענה לי: ״זה נושא שלא ניתן לכתוב עליו יותר מידיי, לא משנה כמה תכתבי, כנראה שתצטרכי תזכורות נוספות״.
על מה אתם רוצים ״לתת תודה״? למה שלא תעשו את זה עכשיו? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, שנעצור לתת תודה.
נרקיס.
Photo by Morvanic Lee on Unsplash
