לפעמים אני מצליחה להבחין שמשהו השתנה בי רק לפי מערכות היחסים שלי: כשאני לבד עם עצמי הכל מרגיש רגיל, כי החיים נחווים כזרם תודעתי מתמשך בו המיינד יודע להצדיק כל סיפור שאני מספרת לעצמי לגבי ההתנהגות שלי. אבל מול אנשים אחרים זה שונה, להם אין את סיפור הרקע המתנגן בתוכי ומאיך שהם מגיבים אלי, אני יכולה ללמוד על איך שאני כרגע נחווית בעיני הסביבה.
השבוע קיבלתי כל כך הרבה סימנים לכך שאני כרגע חיה בתוך ענן הורמונלי לקראת לידה, וזה יצר סיטואציות משעשעות עם הסביבה שלי (וגם כמה פחות..תלוי ברמת חוש ההומור והחמלה של האנשים).
הנה כמה מהן שאני זוכרת, כי למען האמת זיכרון אינו מאפיין חזק במוחי בימים אלה, וגם מוחי לא ממש נמצא בקדמת הבמה : )
1.אני זוכרת פגישה עם היועץ הפיננסי שלי. (אנחנו מסיימים איתו עכשיו תהליך של כמה חודשים במטרה לנהל חכם יותר את ההכנסות וההוצאות שלנו). בפגישה הוא ניסה לסכם עבורי את כל הדברים שאני צריכה לעשות מעכשיו הלאה ומה תהיה ההשפעה הישירה שלהם על חשבון הבנק שלי. אנחנו בשיחת זום, הוא מדבר אלי תוך כדי שהאקסל משותף על המסך של שנינו. הוא אדם בהיר ורהוט, אני יודעת את זה, אבל אני לא מצליחה להבין את מה שהוא אומר. אני כמה פעמים שואלת את אותה שאלה במילים שונות, ובשלב מסוים הוא עוצר אותי לוודא שאני בכלל מקשיבה לו.
2.אני זוכרת שיחת טלפון עם הילה, שאני עובדת איתה. היא משתפת אותי בהצעות לייעול מערך המשלוחים של הספר ״אשה חיה״. הצעותיה ברורות לי, ואני מבינה שהן נכונות. אבל יישום שלהן דורש ממני החלטות מסוימות וצעדים אופרטיביים. ״את רוצה שנלך על זה?״ היא שואלת אותי. ולפתע אני שומעת ״לא עכשיו״ בלתי רצוני יוצא לי מהגרון.
3.אני זוכרת ישיבה עם נותן שירותים חדש שהתחלתי לעבוד איתו במסגרת פרויקט שוטף. הוא רוצה לעשות עבודה טובה, הוא רוצה להוכיח את עצמו, הוא לחוץ. הוא עובר איתי על כל הדברים שהוא רוצה לעשות והוא מנסה לזרז אותי. אני מבינה לליבו, גם אני לחוצה ורוצה להוכיח את עצמי כשמתחילה לעבוד עם לקוח חדש, אני מנסה להיכנס למוד הזריז שלו ולתת פיתרונות אבל התדר הזה של הלחץ…אני לא יכולה עכשיו… אין לזה מקום בתוכי. אני מסבירה לו שהוא חייב להירגע. אני זוכרת שאין דבר שאני שונאת יותר מכשאומרים לי להירגע בזמן שאני לחוצה אבל מה אני אעשה?
4.אני זוכרת ריאיון לפודקאסט עם יזם מצליח ושאפתן. הוא מספר לי על התרבות האירגונית שלהם בחברה שמחוייבת לנצח ולהשיג את המטרות העסקיות. בדרך כלל כשאני שומעת על ״לנצח״ זה ישר מעיר לי את הליבידו המקצועי ואת כל החלומות שלי שצריכים כעת דחיפה, אבל עכשיו אני מרגישה כאילו הוא מדבר אלי מארץ רחוקה. שוב פעם גרוני משמיע שאלה שלא עברה אישור דרך המוח:״תגיד, לא מתחשק לך גם לנוח?״ אני אומרת לעברו. והוא מחייך אלי, כאילו עוד רגע הוא עומד להביא לי שמיכה.
5.אני זוכרת את אתמול בערב. היו אצל אלון קצת חברים, ואחד מהם בטעות צלצל בפעמון בזמן שלביא כבר ישן. מיד רצתי לסלון, כל החושים שלי מופעלים כאילו אני בג׳ונגל ונדרשת להגן על הבן שלי שנמצא בסכנה ממשית. הוא נכנס מבעד לדלת ושוב שאלה נשאלת מתוכי, הפעם בטון אגרסיבי, תוך כדי שאני מביטה לו ישר בעיניים:״תגיד, אין לך מוח? אין לך ילדים? מה אתה עושה?״ הוא מתנצל ומובך. חבריו של אלון גם מובכים. אני מסבירה לעצמי שהם בטח מובכים בשם ההתנהגות שלו, לא מתארת לעצמי שיש משהו חריג בתגובתי. רק היום בבוקר כשאלון סיפר לי כמה הם צחקו אחרכך כשדמיינו סיטואציה הפוכה, בה אני הייתי עם חברות ואלון היה מתפרץ ככה על חברה שבטעות צלצלה בדלת ואומר לה שהיא מטומטמת.. צחקתי, והבנתי את חוסר הפרופורציה של התגובה.
6.אני זוכרת גם המון רוך: אהבה אינסופית ללביא ולאלון, רצון בלתי נדלה להתחבק, מנוחה, תקשורת עם העוברית שנמצאת בתוכי, קינון, כירבול, התמסרות לחוסר וודאות, בהייה ממושכת וחסרת תכלית באוויר הפתוח.
שלום לכם הורמונים, כנראה שאמא טבע יודעת מה היא עושה, אני אמשיך לארח אתכם באהבה, ואנסה להתווסת אל מול הסביבה.
איך אתם מתמודדים כשעובר עליכם משהו פנימי שלא מווסת עם הסביבה שלכם? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Braedon McLeod on Unsplash
