בנסיבות התקופה ההזויה בה אנחנו נמצאים, נכנסנו השבוע לבידוד משפחתי.
לביא, אלון ואני תחת קורת גג אחת, בלי תוספות: אין פגישות עם חברים, אין חוגים, אין מסגרות, אין אפילו שיחות זום. אנחנו פשוט מעבירים ימים שלמים לבד בבית.
לכאורה מדובר בסידור שבחרתי מהרגע שאלון ואני עמדנו מתחת לחופה, אבל השבוע שמתי לב שזו הפעם הראשונה שאנחנו ממש נותנים תשומת לב ראויה להרכב הזה. איכשהו ביום יום מבלי לשים לב אלון ואני עסוקים רוב הזמן בלנסות להספיק כמה שיותר דברים מחוץ לבית, והזמן המשפחתי מעוגן בשעות אחר הצהריים, שבדרך כלל נחטפות על ידי כל מיני פגישות פליידייט למיניהן עם שכנים וחברים יקרים. יש את הזמן הקצר בבוקר של ההתארגנות, והזמן המתוק של ההשכבה: אבל כל אלו חתיכות קטנטנות מהלו״ז שלנו, במהלכן פעמים רבות המוח שלי עסוק בלהספיק עוד חמישה דברים אחרים שלא שייכים לאותם רגעים.
אבל השבוע לא עבדנו. יצא לי להיות עם לביא לפעמים גם 4 שעות רצוף רק שנינו, פעם אחרונה שיצא לי להיות איתו ככה היה בחופשת לידה, והוא עבר הרבה מאז. אני מרגישה שאני זוכה להכיר אותו מחדש.
גם אלון ואני עושים השבוע דברים שלא עשינו שנים: יושבים בערב לראות סרט ביחד, מגיעים לנושאים שלא נגענו בהם, ובעיקר כועסים הרבה הרבה פחות. כן, זה מפתיע, אבל אנחנו איכשהו מסתדרים הרבה יותר טוב דווקא השבוע, כשאנחנו תקועים בבית אחד עם השניה, כששמנו בצד את כל הדברים האחרים שמתחרים על תשומת הלב שלנו.
לכאורה הקונוטוציה המיידית של חוסר בחירה היא שסוגרים עלינו, שאנחנו מוגבלים, אבל אני מרגישה שלצד הקושי, במצב הזה בו יש רק אפשרות אחת, קיים גם המון חופש.
זה הקסם שקיים בחוסר היכולת לבחור, כשאין אפשרויות אחרות, כל הנוכחות שלנו נמצאת ברגע הזה, וככה זה עם נוכחות: הרגע בו היא נמצאת הוא הרגע המנצח, מערכות היחסים בהן היא נמצאת הן המנצחות, ובעצם זה בדיוק מה שהיה חסר לחיים המשפחתיים שלנו.
אני עוד לא יודעת איך אני איישם את מה שאני מבינה פה אחרי שנחזור לחיים מלאי אפשרויות בחירה, אני רק יודעת בינתיים שהיה לי חשוב להעביר את המסר הבא: אל תחכו לבידוד : ) תגבירו את הנוכחות שלכם במקומות שחשובים לכם באמת, שימו את הפלאפון וכל הבועות מחשבה האחרות שגונבות אותכם בצד, ותעלו את הווליום.
שיהיה לכולנו אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Ray Hennessy on Unsplash
