אני כבר כמה ימים מצליחה לישון טוב בלילה בין ההנקות וזה משנה חיים; יש לי שפע של אנרגיה ומצב רוח מצוין. אתמול פגשתי מישהי שלא ראתה אותי מאז שילדתי והיא שאלה אותי:״איך את?״
מבלי לחשוב, עניתי לה:״מעולה״.
כשראיתי שהיא מעט מופתעת מהתשובה, מיד הרגשתי צורך לתקן את עצמי;״זאת אומרת, הלילה ישנתי אז עכשיו אני שמחה אבל את יודעת איך זה? בתחילת השבוע הייתי ממש עייפה ואז פחות טוב, זה דינמי. ככה זה בתקופה הזאת.״
היא הנהנה. כעת היה לה פשוט יותר להבין אותי.
אני נתקלת בהרבה טקסטים שמנחים אותנו לדעת לעבור קשיים ולשתף בכנות את החולשות שלנו, אבל האמת היא שגם את הטוב קשה לנו להכיל. לחלקינו אפילו קשה יותר.
או שאנחנו מסתירים את הטוב לגמרי, שחלילה לא יפתחו עלינו עיניים ויקנאו,
או שאנחנו מצמצמים אותו, שלא נהיה חריגים בנוף,
או שאנחנו מוסיפים טפו טפו וחמסה חמסה עם דפיקות על עץ, שלא ייפול עלינו איזה אסון
או שאנחנו בוחרים בפיתרון הנפוץ ביותר: מוצאים דברים להמשיך להתלונן עליהם כדי להישאר באזור הנוחות של ה״לא משהו״.
שמתי לב שהקושי להכיל את הטוב בא לידי ביטוי לא רק כשמדובר בעצמינו, אלא גם כשמדובר באחרים:
לעצור להגיד מילים טובות באמת, ללא ניחוח של ביקורת והערות לשיפור,
לראות אנשים זורחים ולקבל מהם השראה, מבלי לחשוב איפה הם ואיפה אני,
לראות בחדשות כותרות חיוביות ולהקליק עליהן, ולא רק על האסונות והתחקירים השליליים.
אנחנו מעדיפים את הרע גם מסיבה אבולוציונית :הכלת הטוב נמצאת באיזור אחר במוח שלנו שדורש אימון והתעוררות כדי להתחיל להוביל: עכשיו כשאנחנו כבר לא נדרשים להגן על עצמינו בג'ונגל מפני חיות טורפות, אפשר להתחיל להתאמן על הכלה של טוב ואיזה זמן טוב יותר לעשות את זה מחג השבועות? אחד השמות של החג הוא חג הקציר: אנחנו מסיימים מחזור של זריעה, גידול וקציר וזהו הזמן להנות ממה שקצרנו ולהכיר את הטוב.
זה מביך אותי להודות כמה ברכות יש לי בחיים, זה אפילו מרגיש לי מסוכן, ובדיוק בגלל זה אני אעשה את זה:
אני אומרת תודה ומבקשת להכיל את כל הטוב שקיבלתי: הבריאות, המשפחה, החברות והחברים, העבודה והפרנסה, היצירה, האומץ להגשים את החלומות האמיתיים שלי, המשאבים החומריים, היכולת לכתוב ולהביע, הקשר עם הגוף, הקהילות אליהן אני משתייכת, הסקרנות להמשיך ללמוד, שוב פעם על הבריאות, שוב פעם על המשפחה, שוב פעם על היצירה.
אפשר בחיים האלו להמשיך להיות ציניים ולהתמקד בשלילי, אבל בפועל- אם לא נכיל את הטוב שיש לנו, לא נוכל להנות ממנו. לא חבל?
איזה ״טוב״ בחייכם אתם מבקשים להכיל? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה חג שבועות שמח, נרקיס.
