שבוע שעבר הלכתי לחנות סטימצקי שנמצאת במרכז המסחרי ליד הבית שלי. להפתעתי, בשל תקנות הסגר, הדרך לרכוש משהו בחנות היא להמתין בדלת הכניסה עד שניגש אלי מוכר שאני אומרת לו מה אני מחפשת, והוא צריך להביא את זה בשבילי תוך כדי שאני נשארת מחוץ לחנות.
״אני מחפשת צעצוע לילד בן שנתיים״ אמרתי. לאחר איזה 3 נגלות בהן הוא הציע לי דברים שלא רציתי, ניסיתי לכוון אותו מהדלת. הבעיה היא שלא היו לי משקפיים ודברים שנראו לי כמו משחקים אטרקטיביים לילד התגלו כלא רלוונטיים.
אחרי בערך 10 דקות של הדיאלוג הזה, התייאשתי. ״לא משנה, פשוט תבחר משהו מהאופציות שהראית לי, הנה האשראי שלי״.
לפתע שמעתי צחוק מימיני. הסתכלתי וראיתי אישה להערכתי בשנות ה60 לחייה, עומדת מאחוריי ומחכה לתורה.
היא לבשה מעיל חום ארוך, טרנינג שחור, כובע גרב בורדו, ומסיכה. היא חייכה אלי. ניסיתי להבליט לה דרך העיניים שלי שאני מחייכת אליה חזרה.
״זה לא ייאמן״ היא אמרה לי ״חזרנו לימי הביניים״.
״למה לימי הביניים?״ שאלתי
״כי גם אז הם לבשו מסכות וסמרטוטים.״
שתינו התפוצצנו מצחוק תוך כדי שהמוכר החזיר לי את האשראי שלי והביא לי את הצעצוע עטוף עם סרט, למרות שבכלל לא ביקשתי ממנו לארוז לי כמתנה.
כשחזרתי הביתה, קראתי על ימי הביניים. למי שלא מכיר: ימי הביניים זה מונח שנטבע בתקופת הפאודלים והפיאודום של ונציה. המונח התקבל על ידי אנשי התקופה, שראו את התקופה שבין נפילתה של הקיסרות הרומית לבין התחייה הרוחנית שלהם, כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית, והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. מונחים מקבילים לימי הביניים הם: ״הזמנים האפלים״ ו״התקופה החשוכה״.
הטרמינולוגיה הזאת באה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסאנס, שבאה אחריה, באמצעות ביזוי ימי הביניים.
הרנסאנס (בצרפתית ״לידה מחדש״ ) הוא שמה של תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואומנותית שנתנה את שמה לתקופה היסטורית מהמאה ה14 ועד למאה ה17. במרכז התקופה התפתחו טכניקות חדשות באומנות והתקדמות רבה בתחומי המדע. אנשי אשכולות בולטים באותה תקופה היו למשל: לאונרדו דה וינצ׳י ומיכלאנג'לו. (ותודה לויקיפדיה, אהובתי.)
ההפרדה הזאת בין ״התקופה החשוכה״ לתחייה הרוחנית של הרנסאנס, כאילו תקופה אחת יותר טובה ומואדרת מהשניה, מעידה בעיני על חוסר הבנה של מערכת היחסים הקיימת בין החושך והאור: זה לא סתם שהרנסאנס התפתח לאחר ימי הביניים: הוא יכול היה להיווצר רק בעקבותם. תקופות חשוכות מכילות פוטנציאל אדיר של יצירה והמצאה אם אנחנו רק מסכימים לעבוד עם האנרגיה שלהן. אני לא צריכה להמשיך לסקור את ההיסטוריה כדי למצוא לזה סימוכין, מספיק לי להתבונן על החיים האישיים שלי:
בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב, אני נדרשת לחצוב מתוכי משהו שעוד לא קיים, זה שם אותי במצב של חוסר ודאות וחוסר שליטה.
זה מזכיר לי כשאני מנסה להיזכר במשהו שאני כרגע לא זוכרת: זאת הסכמה לעבור דרך איזשהו ריק שאין בו מידע: זה דומה ללהיות בחדר חשוך ולשהות בו רגע, עד שמתישהו, לפעמים, מה שאני צריכה מגיע.
תהליך יצירה הוא כזה שבו הטכניקה היא רק כלי עזר: לא ניתן להאיץ אותו או לסמן עליו וי- צריך ממש לעצור
ול ח ש ו ב.
אני אוהבת לראות את הבעת הפנים של אדם כשהוא באמת חושב. כשהייתי צעירה יותר, אחד התחביבים שלי היה ללכת לבקר את אבא שלי באוניברסיטה בה היה חוקר בארצות הברית, שם הייתי עוברת בין המשרדים של הקולגות שלו: הדלתות היו עשויות מזכוכית ובכל משרד ראיתי פרופסור אחר מסתכל על איזושהי נקודה בחדר ומבצע את פעולת החשיבה. בחדרים מסוימים היו שני אנשים, שאחד מהם מצייר על הלוח, והשני מקשיב לו בריכוז אדיר, וביחד הם חושבים. איזו פעולה נפלאה זאת: פעולה של יצירת יש מאין, אור מחושך.
זה אולי ישמע משונה, אבל הזמן בחודש בו אני הכי טובה בלשהות בריק הזה ולחצוב מידע חדש זה במחזור החודשי. כשאני במחזור יש לי מצב רוח מדוכדך, אין לי כוח לבצע משימות, לא בא לי לפגוש אנשים או להיות ייצוגית. בשל השפעת ההורמונים אני נמצאת בתוך איזשהו חלל חסר וודאות וחשוך. אלו הימים בהם הכי קל לי לפתח רעיונות חדשים, לזכור דברים ששכחתי ולהתחבר לחזון חדש.
יש משהו בחושך שהוא כמו רחם: הוא מאפשר להוליד מציאות חדשה וליצור רנסאנס.
התקופה הזאת בה אנחנו כרגע חיים היא בהרבה מובנים חשוכה: במובנים מסוימים חזרנו אחורה, וזה עוד יימשך לתקופת זמן לא ברורה שגם לא ידוע לאן היא מובילה. ייתכן ו״המעבר״ הזה בין העולמות יימשך כמה שנים. השיח הציבורי מדבר על הסגר הבא, הדרכון הירוק, הבחירות והחיסון: אבל מה אם השיח הפנימי שלנו יעסוק בגשר הזה שאנחנו צועדים עליו כרגע, שאת מה שנמצא בעברו השני אנחנו יוצרים ביחד?
יש לנו הזדמנות להמון לידות עכשיו: מה היינו רוצים להוליד? כל אחד בעולמו האישי, כדי שהעולם החדש ימצא חן בעינינו? אולי אם זה יהיה השיח, הימים החשוכים לא יהיו כאלו שנחכה שיעברו, אלא כאלו שנשתוקק ליצור באמצעותם.
שיהיה אחלה סופ״שׁ. נרקיס.
Photo by Javier Allegue Barros on Unsplash
