אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי פעם בסדנה, זה איך לקבל החלטות שאני שלמה איתם. לימדו אותנו שם שכדי לקבל החלטה, כל החלטה, יש לחפש איתותים משלושת המרכזים השונים שלנו: מה השכל אומר לנו לעשות (מה אני חושבת), מה הלב אומר לנו לעשות (מה אני מרגישה) ומה הגוף אומר לנו לעשות(על פי תחושות פיזיות בלבד).
כשרק התחלתי לתרגל את זה שמתי לב שאנחנו דיי מורגלים לשים לב לרגשות שלנו, ועל אחת כמה וכמה למחשבות שלנו, אבל אל הגוף, רוב האנשים שאני מכירה, מתייחסים כמו אובייקט, חפץ דומם שאמור לשרת אותנו: באיך שהוא נראה ובאיך שהוא מתפקד- ובטח שלא כישות חיה שיש לה מה לומר לנו על החיים.
כבר כמה שנים שאני עושה עם עצמי תירגול במסגרתו תוך כדי שהרגשות גואשים והמחשבות שלי צועקות עלי בנושא מסוים, אני עוצמת עיניים ושואלת את הגוף שאלה ואז מקשיבה בשקט לאיתותים בחזרה. איתות יכול להיות כל מיני דברים: הוא יכול להיות תחושה של כיווץ או התרחבות שמצביעה עבורי על כן או לא, והוא גם יכול להיות ממש בדמות של מסר, אבל עם אופי אבסטרקטי יותר מהמחשבות שלי, מין קול פנימי שבדרך כלל נמצא בווליום נמוך ועכשיו מתגבר בגלל שאני נמצאת במצב אחר של הקשבה.
לפעמים אני מפנה את השאלה לאזור ספציפי בגוף, הפופולריים ביותר במקרה שלי הם הבטן והרחם. ככל שאני מרבה לשאול את הגוף שאלות, ככה הוא מרבה לענות. כשאני משלבת את התובנות שעולות לי מהשיחות איתו ביחד עם הרגשות והמחשבות- אני מגיעה לתחושה פנימית של ידיעה שלמה לגבי משהו, וללכת בעולם עם ידיעה שלמה לגבי דברים נוסך בי ביטחון, וביטחון מאפשר לי לפעול, וכשאני פועלת אני מרגישה בחיים.
השבוע נזכרתי בעוצמה של התירגול הזה.
זה אחרי שיחת טלפון עם סופר ישראלי שכבר מעל עשור נמצא בראש רשימת רבי מכר ותירגם את ספריו ל20 שפות. רציתי לקבל ממנו עצות על קידום ״אשה חיה״. הוא סיפר לי על כל הצעדים שעשה ומה לדעתו כדאי שאני יעשה. בסוף השיחה שאלתי אותו על התוכניות שלו לעתיד ועל איך הוא מתקדם להמשיך למנף את העשייה שלו, והתשובה שלו הפתיעה אותי:״האמת שאני דיי זורם עכשיו, אין לי יותר מידיי תוכניות גרנדיוזיות או אסטרטגיות, אני בודק לאן הפנימיות שלי מכוונת, אני כבר לא מרגיש שאני צריך להוכיח שומדבר לאף אחד.״ מדובר על אדם בן 40, לא על אדם בפנסיה.
המשכתי לחשוב על מה שהוא אמר כל היום והתבוננתי על הרצון שלי להוכיח.
באותו לילה חלמתי שאני על במה, מעבירה סדנא לקהל גדול של אנשים, עם שתי נשים נוספות. שותפות שלי העבירו את התכנים ובפעמים בהן הגיע תורי לדבר פשוט לא הצלחתי: לא הצלחתי לראות שומדבר ולא הצלחתי להוציא צלילים מהפה. ניסיתי לשפשף את העיניים כמה פעמים ועדיין ראיתי מטושטש, ניסיתי לכחכח בגרון וזה לא עזר. הקשבתי למה שהמנחות מעבירות, זיהיתי את הזמנים בהם הן ציפו שאני אצטרף, היה לי בראש את מה שאני אמורה להגיד- אבל פשוט לא הייתה לי שום יכולת לעשות עם זה משהו. הגוף לא שיתף פעולה. הלכתי למאחורי הקלעים ושטפתי את העיניים ואת הפה, ואז בשלב מסוים הגוף שלי חזר לעצמו. הבעיה בחלום עכשיו היתה אחרת: כשחזרתי לבמה הרגשתי לגמרי חסרת ביטחון: אולי מה שהייתי אמורה להגיד כבר לא רלוונטי? אולי אני רק אפריע וזה כבר מאוחר מידיי? חיפשתי את האישור של המנחות שאיתי, אבל הן היו עסוקות במשתתפים. הרגשתי אבודה ונצמדתי לקיר הבמה.
בשלב הזה, בעולם האמיתי, לביא התעורר, ואז הוא העיר גם אותי מחלום הבלהות המשונה הזה. לאחר מכן לא הצלחתי לחזור לישון, המחשבות והרגש הציפו אותי, וההצפה היוותה לי תזכורת לתרגול הזה שלא עשיתי זמן רב: לעצור הכל ולהקשיב לגוף.
שאלתי את הרחם שלי: ״תגידי, מה החלום הזה בא להגיד לי?״ (אני מדברת אל הרחם שלי בלשון נקבה: ).
מיד הרגשתי ממנה אנחת רווחה והתרחבות, שסימנה עבורי:״חשבתי שלעולם לא תחזרי לדבר איתי״ ואחרי כמה רגעים ששהיתי איתה עלה בי הקול הבא:״את כל הזמן מסתכלת החוצה. תדמייני שיש רק עולם פנימי ותיגשי אליו בסקרנות רבה. את מחפשת במקומות שמעייפים אותך.״
כל השבוע עבדתי עם הקול הזה. אני חושבת שיצאתי מהבית השבוע אולי 4 פעמים סך הכל, וגם אותן פעמים היו בעיקר כדי להביא ולהחזיר מהגן. עבדתי, יצרתי, והסתכלתי פנימה בסקרנות. זה בשום שלב לא הרגיש לי כאילו יש איזה משהו שם ״בחוץ״ שנעצר בגלל המגיפה, או שכרגע מתפספס. זה הרגיש כאילו הכל מתנהל עכשיו בקצב המדויק ביותר. כנראה שלי ולגוף יש עוד הרבה פערים להשלים.
גם אתם לפעמים מדברים עם הגוף? מה הוא אומר לכם? איך אתם עוברים את התקופה הזאת? אשמח לקרוא אותכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, שנדבר עם הגוף, נרקיס.
Photo by Geetanjal Khanna on Unsplash
