התקנתי את אפליקציית וואטסאפ בפלאפון בשלב יחסית מאוחר כי פחדתי להשתעבד אליה. גם לאחר התקנתה, בשום שלב לא הסכמתי לשתף פעולה עם זה שכוונת המהנדס היתה להביא לעולם אפליקציה שתאפשר תקשורת מיידית. אני עונה גם להודעות וואטסאפ וגם למיילים כשיוצא לי, ובתקופות בחיים בהן ניסיתי להיות ממושמעת עם ערוצי התקשורת האלו ולרוקן את התיבות מידיי יום, שמתי לב שזה רק יצר לי יותר הודעות ויותר מיילים, וזה הפך את הכל להרבה יותר מאתגר. בשנה האחרונה גם קצב המענה האיטי שלי לא מספק הגנה: אני מרגישה שאני, את, אתה ואנחנו מופצצים בהודעות מכל עבר וכבר אי אפשר להשתלט על זה. הרבה פעמים אני לא מגיעה לענות לאנשים, ואנשים לא מגיעים ללענות לי.
מרוב אמצעי תקשורת, איבדנו כבר את התקשורת.
מוקדם יותר החודש, איבדתי את הקול: קמתי עם כאב גרון וכל פעם שניסיתי לדבר זה הרגיש כאילו מישהו תוקע לי משהו חד במיתרי הקול. ניסיתי ללחוש, אבל זה רק הפך את המצב ליותר גרוע, לכן במשך יום שלם לא דיברתי בכלל. באותה יממה, התבוננתי מהצד על כל השיחות שנמנעו ממני, למשל: חילופי דעות עם הקולגות שלי, שיחת עדכון עם הגננת, לוגיסטיקה ותיכנון עם אלון. חלק מאותן שיחות התקיימו תוך כדי שהשתתפתי בהן מבלי לדבר: במבט מהצד פתאום הבחנתי איך אנשים מדברים אחד עם השניה במהירות, כל כך קל להם לדבר שהמילים נשמעות כמו פלוצים שנפלטו להם מהפה- מה זה משנה מה נגיד? העיקר שנדבר, הרי זה לא עולה לנו כסף.
ביום השני מצבי השתפר, ויכולתי לדבר בצורה מדודה: שקלתי כל משפט, ניסיתי להגיד את המילים המהותיות ביותר שיבטאו את מה שאני צריכה עכשיו לומר והיה בזה משהו מדויק. ורומנטי.
רציתי להשאיר אצלי עוד מהאיכות הזאת.
אחרי כמה ימים חזר לי הקול לגמרי. כבר יכולתי לדבר בחופשיות ולא היה שום זכר לבעיה במיתרי הקול. באותו יום ניהלתי שתי שיחות קשות דרך הזום שדחיתי כל השבוע: אחת עם חברה שהיה בינינו קצר בתקשורת, והשניה עם שותף שלי בפרויקט שכל אחד מאיתנו מנסה למשוך את הפרויקט לכיוון אחר. אני אוהבת שיחות קשות, הם מחברות אותי לחיים. תוך כדי שהבחנתי כמה אני מדברת בחופשיות דרך מיתרי הקול שלי ומפליצה מילים בעצמי, נזכרתי בערך של המילים. אחחחח...איזה כיף זה לבטא בצורה תיאורית, להביע רגשות, לדבר באסוציאציות- כמה ערך יש ללתקשר, ללדבר וללברבר! ועוד דרך הזום! עם כל אחד מהם דיברתי שעה וגם למדנו זה מזו, גם פתחנו את הלב, וגם יצרנו גשר. כל זה ואפילו לא הייתי צריכה להזיז את האוטו.
רציתי להשאיר אצלי גם עוד מהאיכות הזאת.
אני מרגישה שהחיים בתקופה הזאת הם ניסיון מתמיד לאזן את המתח המובנה שקיים בנו: צד אחד שלנו רוצה לטרוף את החיים: לעשות דברים, לפגוש אנשים, להיות מחובר לכל הטכנולוגיות שיש ולברבר עד השעות הקטנות של הלילה, וצד שני רוצה לנוח, שיעזבו אותו להיות עם עצמו לשתוק בחושך, לשהות בטבע, ולהתקדם בצורה הכי בטוחה לקבר, לעבר הריק.
אצל חלקינו צד אחד דומיננטי הרבה יותר, או צד שני מודחק לחלוטין. ודווקא אצלי אני שומעת את שניהם צועקים עלי לסירוגין, ונשאר לי בעיקר להגיד להם ״נמסטה״ ולתרגל גמישות.
לאיזה צד כרגע יש לכם יותר כמיהה? שפע של מילים או שתיקה מכוונת? מנוחה או תזוזה? יינג או יאנג? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע בו טיפ-טיפה נרגיע את הקשקשת ברשת, נרקיס .
Photo by Santtu Perkiö on Unsplash
