על להעריך את החיים (לפני שאנחנו מתים)

השבוע הייתי בסדנת התפתחות אישית. השיטה שלמדנו בסדנא מבוססת על התפיסה שיש קשר ישיר בין גוף ונפש, ולכן עבודה בזירה אחת מיד משפיעה על הזירה השניה.  בהפסקת הצהריים באחד מימי הסדנא הבחנתי בשלוש נשים שיושבות למעלה מחצי שעה ושקועות בשיחה עמוקה. משהו משך אותי לשבת לידן. 

״אפשר להצטרף?״ שאלתי. 

אחת מהן, מבלי לאבד קשר עין עם זאת שבדיוק דיברה, גררה בידה כסא פלסטיק וסימנה לי להתיישב עליו. 

״אני כבר הפסקתי לעשות דברים כאלו.״ משתפת אחת הנשים, לצורך הסיפור נקרא לה יעל. ״מאז שהחלמתי שיניתי לגמרי את חיי. כל בנאדם ששואב ממני אנרגיה, יצא. כל הדברים שלא מעניינים אותי מבחינת עבודה, הושלכו לפח. הפסקתי כבר את הריצוי לגמרי ואני יודעת להבדיל היום בקלות בין מה שנותן לי למה שלוקח ממני. אני כבר לא מפחדת להגיד לא.״ 

שמתי לב ששתי הנשים האחרות במעגל שותות את מילותיה. היתה שתיקה לכמה רגעים, ואז אחת מהן, נקרא לה מיכל, שיתפה על פרויקט שתמיד היה לה חלום לעשות, והיא תוהה אם עכשיו זה הזמן ללכת עליו. 

מיד יעל נכנסה במיכל עם שטף של מילות עידוד:״יאללה, זה הזמן שלך מיכל, אם תרצי אני איתך. אם לא עכשיו אז מתי? זה גם יעזור לך בתהליך ההחלמה אני בטוחה בזה.״ 

בשלב הזה הבנתי שאני יושבת במעגל מאוד מיוחד. משמאלי אחת שהחלימה, ממולי אחת שכרגע מתמודדת עם מחלה. 

התבוננתי במיכל בזמן שהיא שיתפה. היה נדמה לי שאנחנו באותו גיל, ייתכן והיא שנים בודדות מעליי. אם היא לא היתה אומרת בחיים לא הייתי יכולה לנחש: נהפוכו היא היתה נראית לי קורנת וחזקה. 

״ממש לא רואים עליך את יודעת?״ אמרתי לה. והיא חייכה במבוכה קלה. 

״ועלי רואים?״ שאלה האישה השלישית במעגל, נקרא לה דליה. דליה ישבה מימיני: עד אותו רגע לא יצא לי להסתכל עליה מקרוב.  שיערה קצר, גופה רזה, חיוכה שובה את הלב. עליה רואים. לא עניתי לשאלתה. רק הנחתי על כתפה את ידי. 

בשלב הזה יעל המשיכה לשתף אותנו בסיפורים על החיים החדשים שלה שהשתנו מקצה לקצה אחרי ההחלמה: על איך היא זוכרת עכשיו את מה שחשוב, על זה שהיא סוף סוף באמת הולכת על החיים עד הסוף, שהיא הפסיקה לדחות ל״יום אחד, מתישהו״ את הדברים שתמיד חלמה עליהם (ושימו לב שהמילה חלמה נמצאת בתוך המילה החלמה), ושבדיעבד המחלה הזאת הייתה מתנה אדירה בשבילה בזכות כל השיעורים שהיא למדה. יכולתי להקשיב לה עוד שעות רבות אבל ההפסקה נגמרה וסימנו לנו לחזור לכיסאות שלנו. בשיעור הבא בסדנא כבר לא הצלחתי להתרכז: חשבתי על הלהט בפניה של יעל, על השיעורים שהיא קיבלה וכמה הייתי רוצה להפנים את השיעורים האלו כבר עכשיו, כשאני עוד בריאה. למה לי להמשיך לזרוק לפח כמויות אדירות של זמן יקר ערך שקיבלתי פה מתנה? למה לא לקחת אחריות מלאה על החיים וללכת עליהם עד הסוף כבר מעכשיו? 

אין סיבה שלא. אנחנו פשוט צריכים לזה תזכורות יומיומיות. 

אם יש לכם רעיונות לכאלו, אשמח לקרוא אתכם. 

שיהיה אחלה סופשבוע, ושנוקיר כל רגע ורגע ממנו. 

נרקיס. 

Photo by Alex Guillaume on Unsplash