השבוע לכבוד קבלת חגורה ראשונה בחוג קפוארה של הבן שלי, הזמינו את ההורים לחגיגה. ציפיתי ממש למאורע: לביא כלכך נהנה מהחוג במהלך השנה, התרגשתי להיות עדה לתנועות החדשות שלמד. אבל כשגילינו בתחילת המפגש שהטקס מתקיים ביחד עם הקבוצה של הגדולים, הוא התבייש וסירב להשתתף ברוב התרגילים. בהתחלה חשבתי שבטח עוד רגע זה יעבור לו, אבל ככל שעבר הזמן וראיתי את הילדים האחרים קופצים בזמן שהבן שלי יושב בצד התקשיתי להכיל את הסיטואציה.
״אולי תשתתף?״ ״רוצה שנעשה ביחד?״ ״לא חבל שתפסיד?״ ואפילו בשלב מסוים ירדתי לשפל של לשאול אותו:״אז אתה לא אוהב קפוארה בעצם?״
המורה, שכנראה קלט את המצוקה של לביא ואמו בשלב מסוים ניגש ללביא ואמר לו:״מה שאתה עושה עכשיו זה בדיוק בסדר, איך שאתה זה ממש בסדר. תיכף תקבל חגורה ואפשר לעשות את זה בדרך שלך.״ ואכן, כשהגיע תורו, לביא ניגש לקבל את החגורה בהתרגשות מהולה בביישנות, ומאז הוא מתעקש לישון איתה בכל לילה בגאווה גדולה.
חשבתי הרבה על האירוע הזה אחר כך, על איך המחשבות שלי על איך ״צריך להתנהג״ במעמד כזה, בעצם מנעו ממני לראות את הבן שלי ואת מה שהוא צריך במעמד כזה. במקום להכיל אותו, הייתי מלאה בעצמי:
מלאה במחשבות שלי,
מלאה באמונות שלי,
מלאה בצרכים של עצמי.
אני כבר כמה ימים שמה לב כמה הרבה אנשים כמוני יש, שמלאים בעצמם.
עם חבר שציפינו להיפגש מלא זמן, ובמקום לשתף מה עובר עלינו היינו עסוקים בלהתווכח על איזה רעיון, כל אחד נחוש להוכיח את צדקתו,
בכנסים שאני משתתפת בהם מרבית המנחים עסוקים בלהעביר את התוכן במצגת, מבלי בכלל לבדוק מי נמצא בקהל ומה עובר עליהם באותו רגע,
בממשלה שלנו, בה אף אחד לא מקשיב לאף אחד, כולם רק מדבר בקולי קולות בחדר כאשר ברור שדבריהם אינם מופנים באמת ליושבים בחדר, אלא אך ורק למצלמות, שיהדהדו בקרב מי שכבר במילא חושב כמוהם.
אני מרגישה שגם אנחנו כשיושבים אחד על אחד, למדנו לדבר למצלמות דמיוניות ולמראות, רוצים לשמוע את עצמינו שוב ושוב ושוב, לתת מענה לצרכים שלנו, להשתמש באחרים כדי שיגרמו לנו להרגיש בטוחים בתוך עצמינו, להתמלא עוד ועוד בעצמינו.
כשאנחנו מלאים בעצמינו, אנחנו כמו הולוגרמות - לא רואים, וגם לא נראים.
כשאנחנו מלאים בעצמינו, לא יכול להתקיים מפגש, לא יכולה להתקיים הקשבה.
זו מציאות בודדה וחסרת תקווה.
הילד שלי השבוע הזמין אותי להתרוקן:
להתרוקן ממה צריך, ממה שאני חושבת, מהצורך המיידי למלא את הצרכים שלי- להתרוקן מהעצמי שלי-
כדי לאפשר מפגש אמיתי.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Jamie Street on Unsplash
