רק בשבוע שעבר הבנתי את משמעות הגל הנוכחי של המגיפה וכמות הדברים שצריכים להשתנות בהתאם אליו. מעבר למפגשים חברתיים שבוטלו, מספר עוגנים שתכננתי בעבודה לתקופה הקרובה דורשים שינוי משמעותי כדי להפוך לרלוונטיים. כשהמציאות מסרבת לשתף פעולה עם התוכניות שלי אני נוהגת לעבור דרך מספר שלבים עד שאני מסכימה להבין את המסר, זה דומה לשבעת השלבים של האבל: הכחשה, אשמה, כעס, דכדוך, תפנית בגישה, עבודה עם מה שיש ולבסוף קבלה של המציאות ותקווה.
השבוע עם הגיעי לשלבים החיוביים יותר בספירלה הקבועה הזאת, הסכמתי להסתכל על מה שיש, ובמקרה שלי היה מדובר בעיקר בבילבול.
עם ה״לא עכשיו״ וה״לא ככה״ שקיבלתי מהמציאות נפתחו בתוכי סימני שאלה לגבי כל פרויקט שנמצא כרגע בשלבים של התהוות ומצאתי את עצמי הופכת נוזלית לגמרי אל מול הנסיבות, מנסה להקשיב בענווה ולקבל אותות של דיוק.
השבוע אל ישיבות אליהן הייתי אמורה להגיע עם כוחות התנעה ופתרונות, הגעתי מבולבלת והשמעתי ספקות: לפגישות מקצועיות אני תמיד מגיעה כמו שאני, אני לא אדם שיכול לזייף בהירות. מה שהפתיע אותי זה לפגוש את הנוזליות שכרגע קיימת בי בכמעט כל האנשים מסביבי(!). אני רגילה שטלטלה שלי פוגשת ידיעה של אחרים ועמידה איתנה שלהם על הקרקע כדי לתת לי קונטרה, ואילו עכשיו נדמה היה שכולם התמסרו למציאות המשונה והמשתנה שפקדה אותנו: הם פורסים את ידיהם לאוויר, הם פוקחים את עיניהם חזק, הם מוכנים לשחות.
נדמה שכולם הפכו למים: הם נעים בנוזליות במין חוסר נוחות, בדומה לאיך שהבן שלי בן ה3 מתנהג בשיעורי השחייה שלו: הוא בהתחלה לא רוצה להיכנס לבריכה, אבל אחרי שנכנס כבר קשה לצאת. ובתוך המים הרגשות גואים: הוא מתרגש, הוא מפחד, הוא דרוך. וככה נעתי לי במים השבוע.
ואז היום בבוקר, הלכתי להעביר הרצאה בפורום ק״ן לנשים בהריון ואחרי לידה שרכשו ממני עותקים של ״אשה חיה״ לחברות הקהילה שלהן. חשבתי שמטרת המפגש הייתה שאספר להן על הספר, אבל במהלך המפגש התברר לי שהתכלית האמיתית של הפגישה בינינו הייתה: שאלמד להרגיש בנוח עם להיות מים.
איך שנכנסתי לחדר כבר נמסתי: מחצית מהנשים היו עם התינוקות שלהן (בתוך רחמן או תוך כדי שמיניקות אותן). תוך כדי שאני מדברת איתן על המסע שלי לעבר הגוף והלב ,אני מסתכלת עליהן ורואה רק גוף ולב, ולאט לאט המילים שיוצאות לי מהשכל מתחילות לשנות צורה, עד שהן מתחילות לדבר את עצמן מפי. כשפתחנו את המעגל לשיתוף ונשים סיפרו על התהליכים שקורים בחייהן עכשיו לא הפסיקו לרדת לנו דמעות, וכל הגוף שלי התמלא בהזנה. בנסיעה חזרה הביתה התחלתי לקבל בהירות, לשמוע אותו של דיוק, להבין מה המציאות מנסה לתת לי. בסנכרון מקסים, אחד מהשירים שהסאונד קלאוד בחר להשמיע לי היה שיר התפילה מאור אברהם, שמכיל טקסט על להיות מים שממש מתאים לתקופה הזאת, ואיתו אסיים:
https://www.narkisalon.com/he/alive-woman-the-book
ברך אלוהיי את ליבו של האדם לראות את שביל דרכו עטוף באור חסדייך, ואל יהי מבין רגליו מכשול
פקח נא את עיניו, האר פנייך בפניו, שמע את תפילתו.
ברך אלוהיי את ליבו של העולם בזיכרון שורש האמת, נחל אבותיי,
ואל יהי צועד אל התהום האר דרכינו כאן, צלול בהיר לבן , בזוהר נשמתנו.
הו אלוהיי חזק נא את ידיי, לעובדך גם כשאיני רואה לאן הולכות פניי, יהי רצון מלפנייך שאלמד להיות נחל,
מי העד, ערוץ של אור, אל האחד.
שיהיה אחלה סופשבוע, שנסכים להיות מים. נרקיס.
