לפני שנה פנתה אלי מישהי שאני לא מכירה, וביקשה שאחבר אותה לפרויקט שהייתי מעורבת בו. אחרי בירור גיליתי שזה לא רלוונטי והפניתי אותה לפרויקט אחר, חיבור שבדיעבד היה מוצלח עבורה. מאז כל כמה זמן היא שולחת לי הודעה ומבקשת ממני משהו אחר: לתרום לעמותה, לשתף אירוע, לחבר לאירגון.. לפעמים אני יכולה לעזור, וכשאינני יכולה, אני מתפתלת בניסוח הלא שלי אליה.
אם כך אני פועלת כשמדובר בבתאדם זרה לחלוטין, ניתן בקלות לדמיין איך נראית ההתנהלות שלי כשמדובר באנשים שאני מכירה.
קשה להגיד שהעיסוק הרב שלי בבקשות של אנשים אחרים נובע מאיזה טוב לב. ההגדרה של טוב לב בעיני לא קשורה בלהיענות לצרכים ואינטרסים של אנשים. רוב הפעמים ההיענות העזה שלי לבקשות מגיעה מריצוי, מאיזה פחד ש״רק״ לא יגידו שאני לא נחמדה.
בתקופות ״רגילות״ אני איכשהו מצליחה למצוא את האנרגיה והזמן להיענות לצרכים של אנשים רבים, תוך כדי מילוי המחויבויות וסדר העדיפויות שלי. אלו המצבים בהם יש לי פחות אנרגיה, כשמשהו לא צפוי קורה בחיי- שמגדל הקלפים הזה של הריצוי מתחיל להתמוטט, ואז קשה עד בלתי אפשרי עבורי לשמר את תדמית ה״נ ח מ ד ה״.
וכשזה קורה יש רעידת אדמה בשגרה שלי- כי כל החיים שלי בנויים כדי שאוכל להיות מרצה, חזקה ועוזרת- הכל כבר מוכן אני רק צריכה לשחק את התפקיד הזה שנכתב בשבילי מראש. אבל לאחרונה יצא לי לתהות מי כתב את התפקיד הזה עבורי? בטח לא אני של היום.. זו איזו גרסת עבר שלי שממשיכה לשעבד אותי להסכמים שלא זכור לי שחתמתי עליהם.
והכי טראגי-קומי זה שבעוד אני כותבת את שורות אלו אני נזכרת במישהי שאני לא מכירה שתייגה אותי לפני כמה ימים בפוסט שכתבה אחרי שקראה את הספר שלי , ואני בדיוק הייתי באמצע משהו אז לא הגבתי, אפילו לא באימוג׳י קטן של לב, ועכשיו אני לא זוכרת את שמה, וכמה נוטיפיקציות היו לי מאז- אין לי סיכוי למצוא את הפוסט- ומיד עולה המחשבה הקבועה והמבעיתה: שהיא רק לא תחשוב שאני ל א נ ח מ ד ה (!) ואני עוצרת רגע ומרגיעה את הזאת בתוכי שמפחדת ככה ואומרת לה- זה בסדר, אני אוהבת אותך גם אם את לא מרצה ולא נותנת ערך. זה הכל ממש בסדר, את יכולה עכשיו לנוח נחמדה שלי . עבדת כל כך קשה, ועכשיו התפקיד שלך כדמות מובילה בתוכי הגיע לסיומו, אני אמשיך מכאן.
גם לכם היתה פעם בעיה של ריצוי? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Tamara Gak on Unsplash
