שבוע שעבר חיפשתי מאמר שזכרתי שחבר שיתף בעבר על הקיר שלו בפייסבוק. ניגשתי לפייסבוק ולא הצלחתי לאתר את הפרופיל שלו. אולי יש לי טעות באיות? ניסיתי לכתוב את השם שלו בכל מיני גרסאות, ולא הצלחתי. הלכתי לפרופילים של חברים משותפים שזכור לי שהעלו תמונות איתו, חיפשתי את התיוג, וראיתי שעל השם שלו לא מופיע סימן כחול. יכול להיות שהוא סגר את הפייסבוק??? אין מצב. מדובר בבנאדם שהיה מאוד פעיל ברשת.
מיד אצבעותיי רצו לאינסטגרם לחפש זכר וירטואלי ממנו, גם שם לא מצאתי סימן.
אצבעותיי ההמומות מיהרו לוואטסאפ ופתחו מולו צ׳אט:״יש מצב שאתה כבר לא בפייסבוק???״
״כן, כבר כמה חודשים. את לא מבינה כמה נעים לי מאז. התפנה לי מלא זמן.״
התגובה הראשונית שעלתה בתוכי זה:״איך הוא לא סיפר לי את זה?״ אנחנו בקשר דיי רציף. עבורי זה היה דרמטי כמו להחליט לעבור עיר או לשנות מקצוע ושחבר קרוב שלי לא יידע מזה.
התגובה השניה והמגוחכת עוד יותר שעלתה בתוכי למשמע החדשות היתה:״איזה מעניין זה שלמרות שאתה כבר לא ברשתות, אתה עדיין קיים ומתקדם!״ אני מעודכנת בפרטי חייו ויודעת על פריצות דרך שהוא עשה בקריירה שלו בחודשים האחרונים, על חיי אהבה שפורחים, על תובנות חדשות- כל הדברים הללו קרו בעולם האמיתי למרות שכמעט אף אחד לא יודע מזה.
חשבתי על העץ הזה שנופל ביער ועושה (או לא עושה) רעש במידה ואף אחד לא שומע.
בהמשך השבוע העברתי הרצאה מול סטודנטים. בתום ההרצאה הזמנתי את מי מהם שרוצה, לעלות על הבמה ולחלוק עם הקבוצה משהו משמעותי מחייו שבו הוא כרגע צריך תמיכה.
אחת הסטודנטיות עלתה ושיתפה בקול מתרגש ומעט רועד, טקסט מדהים שהיא כתבה. מילותיה כל כך נגעו בי שכשהיא סיימה לקרוא הצטערתי שאין לי אותן כתובות בשביל לקרוא אותן שוב ולשתף.
כשסיימה היא סיפרה לנו שמחר יש לה פגישה חשובה עם הוצאה לאור כדי להראות להם טקסטים. היא ציינה שהיא ממש מתרגשת כי אם הם ירצו לפרסם אותה, היא סוף סוף תוכל להגשים את החלום שלה: להוציא ספר.
אחרי שנגמרה ההרצאה נשארו כמה אנשים לשאול שאלות ולהחליף פרטים, וכשהעיניים שלי ושלה נפגשו אמרתי לה:״בהצלחה מחר. זה באמת רגע מאוד מרגש. את יודעת אבל שזה לא באמת משנה נכון?״
״מה לא משנה?״
״זה לא משנה מה הם יחשבו. אם הם יאהבו, יופי, ואם הם לא יאהבו, גם סבבה. את בכל מקרה צריכה להוציא את הספר שלך, זה ברור מיד, רק מלשמוע אותך מדברת על זה: הלב, הגוף והמוח שלך מבקשים את זה ביחד כמקהלה. גם אני כקוראת רוצה כבר את הספר הזה שייצא ממך, את לא חייבת את האישור שלהם כהוכחה. את בעצמך ההוכחה. מותר לך כבר להוציא את הספר הזה. ״
חשבתי אחר כך על השנה שקדמה ליציאה של הספר שלי. הטקסט כבר היה פחות או יותר מגובש, עבדתי עליו מספר שנים וחלמתי על לכתוב ספרים מאז שידעתי קרוא וכתוב. לא היה פרויקט שאי פעם היתה לי אליו יותר תשוקה מלעבוד על הספר הזה, כולל המשימות האפורות ביותר שהיו כרוכות במטלה הסיזיפית. ובכל זאת, בדומה לאותה סטודנטית מוכשרת: אני זוכרת כמה עניין גם אני עשיתי סביב היום בו אפגוש הוצאות לאור. זה היה נראה לי כמו ״קו הסיום״, השלב שיקבע אם אזכה להגשים את חלומי, סטייל חבר השופטים בתוכניות הריאליטי שצריכים להחליט האם מגיע לי להישמע.
באופן מפתיע מגיפת הקורונה תמכה בי בתהליך: הסגרים הוציאו את ההוצאות לחל״ת שוב ושוב, וההוצאה היחידה שהייתי איתה בקשר ראשוני אמרה לי: החלטנו שאין ספרי ביכורים השנה, נשמח להמשיך את התהליך ולבחון את זה כל עוד את פתוחה ל2022. במידה והייתי מחכה להם במקרה הטוב הספר היה יוצא שנה הבאה, ובמקרה הרע הוא לא היה יוצא לעולם. הייתי מתדפקת על דלתות רבות, מחכה לאישורים כתובים שאומרים לי:״מותר לך. את ראויה. מותר לך להוציא את הספר עכשיו. אנחנו נגיד לך מתי.״
היה שם רגע מסוים של בחירה שפשוט ידעתי. אני לא מחכה שנה, ואני אפילו לא ניגשת לעוד הוצאה במקביל.
אני במקום זה מאשרת את עצמי ובוחרת בעצמאות.
בחודש מאז הספר יצא, אני מתבוננת בענווה ובהודיה על התגובות שאני מקבלת, על איך כבר הספר הספיק להשפיע על אנשים. מידיי יום כותבים לי אנשים, שאת רובם איני מכירה. הם משתפים אותי על תובנות, תהליכים שהבשילו, החלטות שהתקבלו, ולב שנפתח. אני קוראת את זה וחושבת לעצמי- מה היה קורה אם הייתי עדיין בסבב ליקוט אישורים?.
תתנו לעצמכם את האישור, הגוף כבר יודע. במידה ויש לכם משהו מתבשל ובא לכם לתת לעצמכם את האישור לצאת לעולם, אתם מוזמנים לשתף במייל חוזר.
שיהיה לנו אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Bruno Martins on Unsplash
