כבר כמה שבועות שאני ממש עייפה: חוסר השינה הכרוך בגידול תינוקת, העומס בעבודה ודלקות שונות בגרון שבאות והולכות.
כל פעם שהמצב הפך קיצוני נתתי לעצמי אישור זמני לנוח, כאילו הגוף מספק לי ״אישור מחלה״ מול איזו דמות פדגוגית דמיונית, ואז מיד שהרגשתי שאני יכולה לתפקד חזרתי להיות חיילת של היומן שלי, שלא ברור לי על מה חשבתי כששיבצתי בו דברים, אבל בטוח שלא חשבתי על עצמי.
אתמול אחת החברות הטובות שלי חגגה יומולדת. החגיגה נפלה על אירוע הרצאות שהתחייבתי לדבר בו, אז כרגיל אמרתי ״כן״ לדאבל בוקינג, כאילו הייתי רובוט, ודאגתי שאדבר ראשונה כדי לצאת משם מהר.
בתום ההרצאה, אלון ואני הסתכלנו בwaze והיינו מופתעים לגלות שכנראה בעקבות תאונה מצפה לנו שעה וחצי נסיעה עד ההגעה ליומולדת(!). אחרי כמה דקות בהן היה נראה שהדרך ממשיכה להתארך, אלון הודיע לי שהוא יורד בבית, כי הוא לא יצליח להחזיק מעמד.
הסתכלתי עליו בתדהמה והמשכתי לנהוג, תוך כדי שחושבת לעצמי: איך אפשר לאכזב ככה חברה קרובה? מה הבעיה להתעלות מעל העייפות? מוחי המשיך לייצר עוד ועוד מחשבות בזמן ששמרתי על זכות השתיקה מול בן זוגי. בשלב מסוים חסד פנימי התחיל לייצר מחשבות נוספות, הפעם מסוג אחר: מצפה לי עוד שעה נהיגה באוטו לבד רק לכיוון הלוך ואני כבר עכשיו מפהקת, לילדים שלי לא הייתי מרשה ללכת בנסיבות כאלו, אני כל היום מדברת על החשיבות של החיבור לגוף שלנו והנה אני עומדת לבגוד בו, שוב פעם.
כשהגענו הביתה להוריד את אלון, היה לי ברור שזה אחד מהרגעים האלו בהם אני נדרשת לבחור בגוף, כנגד כל הנטיות האוטומטיות שלי.
הרגשתי ככה, כשבחרתי להתפטר מהעבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, למרות שאמרו לי שאני עושה טעות גורלית,
הרגשתי ככה, כשבחרתי שלא לחזור הביתה מהבית חולים למרות שהאחות אמרה לי שבכלל לא בטוח שתתפתח היום לידה,
הרגשתי ככה, כשבאמצע חתונה בדרום הארץ נסעתי הביתה, כי ידעתי שהלילה אני חייבת להיות עם אלון.
באותו לילה נכנסנו להריון, ולימים נולדה אגם, אותה תינוקת שכרגע לא מאפשרת לי שלא ללכת עם הגוף שלי. אנחנו אף פעם לא יודעות למה הגוף עושה את מה שהוא עושה, אבל למדתי שתמיד יש חוכמה גבוהה מאחורי איתותיו. שחיים מנותקים מהגוף הם אינם חיים, שאם אנחנו לא נלך איתו, הוא גם לא יילך איתנו- ולא צריך להגיע למצבי קיצון כדי להקשיב לאיתותיו, כי הוא שולח אותם כל הזמן ומשתלם שנגביר את הווליום.
למרות שהייתי מלאה ברגשות אשם, הגוף שלי הוקיר לי כזאת תודה על ההחלטה שלי ולכן איפשר לי לישון שינה עמוקה וטובה. קמתי בבוקר ללא כאבים, נקייה מתשישות ומבקשת לזכור- לא לחכות למצב הקיצון הבא, אלא לשלב את נטיות גופי בתוך קבלת ההחלטות היומיומית שלי. מסתבר שהאיש שאיתי, אלון, יודע את הדברים האלו גם בלי ללכת לסדנאות. אני לעומתו, צריכה תזכורות.
בשביל התזכורת הזאת שיתפתי פעולה בחודשים האחרונים עם כמה מהמורות הגדולות שלי בתחום החיבור לגוף, ויצרתי איתן את ״נשים חיות״- מסע דיגיטלי לחיבור לגוף ולמיניות שלנו: תוך כדי יצירתו תירגלתי את הכלים, הקשבתי לחוכמתן, ואני כל כמה זמן חוזרת לתרגל ונזכרת בפשטות של חברו הטוב ביותר של המוח שלנו, הגוף.
אני מזמינה אתכן.ם להסתכל ולטעום מחוכמתן בלינק הזה.
נשים חיות זה מסע שמיועד לאנשים כמוני שצריכים את התזכורת הזו. מי מכן.ם שזוכר את זה אוטומטית- אשריכן.ם! מאחלת לי להידבק ממכם במהרה.
שיהיה אחלה סופשבוע ושנלך עם הגוף, נרקיס.
Photo by Designecologist: https://www.pexels.com/photo/heart-shaped-red-neon-signage-887349/
