בחודש שעבר השתתפתי בסדנה שנילי, אחותי הבכורה, העבירה. בתרגיל הפתיחה היא הזמינה אותנו לענות על השאלה הבאה: אם לא היה לך אכפת ממה שאנשים חושבים, מה היית עושה שונה?
כשעברתי על הרשימה של הדברים שהייתי עושה, שמתי לב שמה שמשותף להכל זה: ״אותו דבר רק הרבה יותר״.
אם לא היה לי אכפת ממה שאנשים חושבים עלי הייתי עוסקת בדיוק במה שאני עוסקת כיום, אבל על ״טורבו״: הייתי יוצרת יותר וידיואיים, כותבת יותר, משקיעה יותר בספר שלי, משתפת יותר בחופשיות את דעותיי, לוקחת את עצמי יותר ברצינות, עושה הכל יותר בגדול. הייתי קונה יותר דברים, רוקמת יותר שיתופי פעולה, מתכננת רחוק יותר.
הייתי חיה הרבה יותר בסרט שאני רוצה לחיות בו.
זה מפחיד להיות יותר.
אבל עוד יותר מפחיד מלהיות יותר, זה להיות פחות.
בתחילת השבוע היו לי כמה ימים שבהם הייתי ״פחות״. במשך כמה ימים הרגשתי דיכדוך. מהימים האלו בהם כל הפעלה של כוח הרצון מרגישה כמו פעולה אלימה שמתעלמת מהשירה המלנכולית של הבפנים. מבחוץ תפקדתי כרגיל, אך מבפנים הייתי עייפה ועצובה ולא ידעתי להסביר למה.
שמתי לב שבאותם ימים הייתי בהימנעות מלשוחח עם אנשים: עם רוב האנשים אני מעדיפה לא לדבר כשאני מרגישה ריקה: אין לי מה להציע, אין לי סיפור לספר, אני לא דמות ייצוגית ובטח שלא מעוררת השראה. וזה מביך אותי.
הבנתי השבוע שאם מפחיד אותי להיות יותר, ומפחיד אותי להיות פחות, כנראה שאיזור הנוחות שלי נמצא בלהיות לא שם ולא פה: להיות באמצע, ״רגילה״. לא יותר מידיי שמחה, לא יותר מידיי עצובה, להיות ״סבבה״.
הבעתי כוונה ביני לבין עצמי לשנות את זה: השנה אני רוצה לפחד פחות, ולהיות אותנטית יותר.
היום אנחנו חוגגים לבן שלנו יומולדת שנתיים.
בברכת היומולדת שלו כתבתי:״למורה שלי לאהבה, אני מאחלת לך להמשיך בכל שנות חייך לגלות את עצמך ולבטא את מה שאתה מגלה: גם בפחות, גם ביותר, גם בשמח וגם בעצוב. אתה המורה שלי לאותנטיות.״
על זה אני מנחשת שהוא יענה לי אי-מאאאאא תנטיו (שזה ניסיון לחקות את איך שנשמעת המילה אותנטיות בשפת התינוקות).
אני מאחלת לכולנו את אותו הדבר בדיוק: שניתן אישור לכל מה שרוצה לעבור דרכינו מבלי לפחד משיפוטיות או דעות של אחרים. שנקיים את ברית הנישואין עם עצמנו בטוב וברע, באושר ובעוני, בחולי ובבריאות.
שיהיה סופשבוע מאפשר, נרקיס.
Photo by Markus Spiske on Unsplash
