בסופשבוע האחרון השתתפתי בסדנת המבוא של שומרי הגן: למדנו להדליק אש, לבנות מחסה, לגשש, להקשיב לסימנים, וטכניקות מודעות עתיקות שמטרתן להזכיר לנו את הקשר הטבעי שיש לנו עם העולם שסביבנו.
הסדנא הייתה לי מעניינת: כתבתי במחברת, שאלתי שאלות, התחברתי עם המשתתפות.
חשבתי שאני חווה אותה באמת.
עד שהגיע יום שבת.
בשבת היה חם מהרגיל. לא שתיתי מספיק ובצהריים התייבשתי.
הרגשתי סחרחורת, בחילה וחולשה. תוך כדי שאני שותה ניסיתי לתפוס פינת צל, אבל אף צל לא היה מספק: דרך עלי העץ קרני השמש המשיכו להכות בי.
ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר חלשה, עד שבקושי הייתי מסוגלת לדבר. רק לשמוע מישהו אחר מדבר, עשה לי כאב כאש.
השעה כבר 14:00. הסדנא מסתיימת ב18:00. איך אני אגיע הביתה? אפילו לעלות לאוטו שלי אני לא מסוגלת.
התייעצתי עם המדריך מה לעשות.
״אל תדאגי במקרה הכי גרוע, אם לא תוכלי לנהוג לבד, נסדר לך מקום לישון פה באיזור.״
״מה לישון פה? לא לחזור הביתה הערב?״ בשלב הזה תוך כדי שאני מדברת הרגשתי שאני עומדת להתעלף, זה כאילו כל היער הפך להיות קירות בטון שלאט לאט סוגרים עלי.
נשכבתי ועצמתי עיניים ותוך כדי התחלתי לבכות. לבכות זה אנדרסטייטמנט, בתכלס התחלתי ממש לייבב.
מישהי מהקבוצה שאלה אותי:״מה יקרה אם לא תגיעי הביתה היום?״
ולמשמע השאלה מתוכי נשמעה תשובה אשר הפתיעה גם אותי:״הילדים שלי, הילדים שלי, אני חייבת לחזור הביתה לילדים שלי, אני לא יכולה להישאר רחוקה מהם.״ וכל מילה שאמרתי במשפט הזה רק הגבירה את עוצמת הבכי, שהיה כבר חזק מלכתחילה.
המשכתי לדבר לעצמי כאילו הייתי תחת הזיות:״יש לי גם כל כך הרבה דברים לעשות מחר, אני חייבת להיות מול מחשב. אוף, למה אני תמיד כלכך עסוקה? למה אני לא נחה? זה לא נכון, זה לא יפה כלפי עצמי, מה יש לי?״ בשלב מסוים התחלתי לנסות למלמל את השיר הזה של צ׳רלי צ׳פלין ״כאשר התחלתי לאהוב את עצמי״. מתישהו הפסקתי לדבר וכנראה נרדמתי.
אני לא יודעת אם זה היה פלסיבו וגם לא אכפת לי, אבל אחרי חצי שעה השיגו לי, לבקשתי, איזו תרופת עזרה ראשונה של הומאופתית שגרה באיזור- ומהר מאוד הרגשתי יותר טוב, ובעיקר נרגעתי.
לאחר מכן הבנתי שבעצם היה לי התקף חרדה, בגלל שלא חוויתי כזה בעבר, לא ידעתי לזהות אותו.
והבנתי גם שזה היה השלב שבו באמת חוויתי את מה שהסדנא הזו מלמדת.
בשומרי הגן הם מדברים על הנתק שכל כך התרגלנו לחיות בו בחיים המערביים- הנתק מהטבע מייצג את הנתק שלנו מכל מה שחשוב: מהגוף, מעצמינו, מהקול הפנימי. ברגע שאנחנו מנותקים אנחנו מלהקים לתפקיד של :״מה חשוב באמת״ כל מיני דברים חיצוניים: הישגים, מעמד, רכוש…עבודת אלילים.
הרגע הזה בו חוויתי כזה חוסר אונים פיזי, הרגיש לי כאילו קיבלתי מבט מלמעלה על חיי וכל מה שעלה לי בהילוך איטי זה-
הילדים שלי, אני חייבת להיות ליד הילדים שלי. שום דבר אחר פשוט לא חשוב. בכלל לא חשוב. כל השאר זה בעצם ממש ממש שטויות.
זה הדהים אותי מה שיצא ממני באותם רגעים כשרק כמה שעות לפני זה הייתי כולי סבבה ואם היו שואלים אותי לגבי החיים שלי לא הייתי יודעת להגיד שום פער שאני מזהה. זו בדיוק חווית הנתק שהם מדברים עליה: כמה שכבות הגנה יש על הלב של הרבה מאיתנו ביום יום, אנחנו שומרים על עצמינו מלהיפגע אבל בדרך גם מפספסים חוויה עמוקה של להיות פה בחיים.
הרבה מהדברים בחיים אני חווה בצורה מרוחקת, נמצאת לא נמצאת, מתבוננת מהצד. אין לי מסקנה ספציפית עדיין, רק הודיה על נקודת עיוורון ענקית שזכיתי בהתגלות שלה, ולאן זה יוביל אותי? אני לא יודעת. אבל מה שבטוח, ליד הילדים שלי.
שיהיה אחלה סופשבוע, שנזכור מה חשוב באמת. נרקיס.
Photo by Cullan Smith on Unsplash
