השבוע הייתה יומולדת לחבר קרוב שאני מאד אוהבת. כל הנוכחים באירוע האינטימי היו חברים שלי ולצידם היה אוכל טעים, מוזיקה טובה ואווירה מחבקת. אבל אני הייתי עצובה. לא מסיבה מיוחדת, פשוט כי ככה יצא. אני מהאנשים האלו שהבעות הפנים שלהם מעידות בשקיפות מה קורה בפנים, אבל לא רציתי להרוס לחבר שלי, האירוע היה מצומצם אז כל מצב רוח לא מסונכרן לחגיגה יכול להשפיע על הלך הרוח.
אז העמדתי פנים:
לבשתי על עצמי חיוך, ניהלתי שיחות ערות עם אנשים, וכשהתחילו הריקודים הזזתי את הגוף שלי מצד לצד והנפתי את הידיים באוויר בזמנים הנכונים לצלילי המוזיקה המזרחית. תוך כדי שאני משחקת בהצגה הזאת שנקראית ״חגיגת יומולדת״ בתפקיד המשנה שנקרא:״חברה טובה״ חשבתי לעצמי שהולך לי דווקא טוב, והנה אפילו מצב הרוח שלי קצת משתפר בגלל שאפילו על המערכת העצבית שלי הצלחתי לעבוד.
אחרי כמה רגעים מהמחשבה הזאת, תוך כדי שאני הולכת לקחת כוס שתיה כדי לנוח מהריקודים, חתן השמחה ניגש אלי ושואל:״נרקיס, הכל בסדר? את צריכה משהו? אפשר לעזור לך?״
״לא, לא מה פתאום. הכל בסדר. איזה כיף פה, אתה שמח?״ שיניתי נושא.
הוא חייך, הסתכל עלי בעיניים והזכיר לי שוב:״אם את צריכה משהו או קרה משהו אני פה.״ התחבקנו לרגע והרגשתי מבוכה קלה. על מי אני עובדת? כולנו שקופים, הצגות זה לא דבר שבאמת עובד. לא על חברים קרובים.
הלכתי לשבת בכסא בצד, שתיתי קוקה קולה מנחמת עם קרח, ולראשונה מתחילת האירוע נשמתי לרווחה ושיחררתי את רגשות האשם שליוו אותי כל הערב. איפשרתי לעצמי להרגיש בדיוק כמו שאני מרגישה בזמן שכולם חוגגים. אחרי איזה חצי שעה הלכנו הביתה והכל היה ממש סבבה.
רגשות אשם לא חייבים להיות חלק מהחיים שלנו.
אתמול בערב קיבלתי הזדמנות לתרגל את ההבנה הזאת כשנפגשתי עם חברה בבית שלי, אחרי הרבה זמן שאני מנסה לתאם איתה. אלון גם יצא לפגוש חבר אז תיאמתי איתה ב21:00 כדי שזה יהיה אחרי שלביא ישן. כשהיא הגיעה הוא עוד היה ער במיטה ובגלל שהוא שמע את הקולות שלנו הוא יצא מהחדר שלו לסלון ומאותו רגע, לא משנה מה עשיתי, הוא פשוט לא הסכים ללכת לישון. במשך שעה וחצי בערך ניסיתי להחזיר אותו למיטה בשלל דרכים והוא כל הזמן חזר, ניסה להצחיק אותנו, לשחק ולהשתלב בשיחה שלנו. הייתי בשעה וחצי הזאת המון דמויות: אמא חמה, אמא סמכותית, אמא כועסת, אמא מבינה, אמא זורמת- ואף אחת מהדמויות לא הביאה לתוצאה. הוא נכנס כבר למצב כפית וככל שהתנגדתי להצטרפות שלו ככה הוא יותר התעקש להישאר. אני והחברה ניסינו לנהל שיחות תוך כדי, בין הגיחות של לביא מהמיטה, וחלק מהזמן הצלחנו, אבל רוב המפגש הפך למאבק שלי להחזיר אותו לישון. בשלב מסוים, בשיא חוסר האונים שלי, חברתי הציעה שאולי כדאי שהיא כבר תלך הביתה. ״הוא לא יילך לישון כל עוד אני פה, הכל טוב, בואי נקבע בפעם אחרת.״ תוך כדי שהיא אומרת לי את זה לביא בדיוק בונה בסלון מגדל מלגו ומחייך מאוזן לאוזן. הילד כבר מעבר לעייפות, מבחינתו התחלנו יום חדש.
הייתי כל כך מתוסכלת שהלך המפגש, ואז הסתכלתי על לביא והתחלתי בנאום שמטרתו לעורר בילד בן 3 רגשות אשם:״זה ממש מפריע לי מה שעשית הערב, תראה עכשיו חברה שלי הולכת בגללך…״ ובאמצע דבריי, למרות שמבחינתי רק התחלתי, חברתי החכמה שמה לי יד על הכתף ועצרה אותי. ״תפסיקי. אל תעשי לו רגשות אשם. יהיה לו מספיק מזה כל החיים שלו כבנאדם בוגר. הוא לא צריך עוד מאמא שלו. הוא במילא קטן מידיי כדי להבין את מה שאת אומרת, ויש גם ערבים כאלה.״ עצרתי את הנאום וחשבתי על מה שהיא אמרה. בינתיים החברה חיבקה אותי ואת לביא ועשתה לו שק קמח למיטה. היא ולביא סיכמו שהיא תבוא שוב, הפעם בשעות הערות המוסכמות שלו.
היא הלכה הביתה ותוך 2 דקות בדיוק לביא נרדם במיטה, בלי רגשות אשם.
הסיטואציה הזאת עוררה בי הרבה שאלות על מהי גישה הורית נכונה? מהו חינוך? איך הכי נכון להציב גבולות ומתי נכון לשחרר, אבל על דבר אחד אין לי שאלות והוא ש:רגשות אשם לא חייבים להיות חלק מהחיים שלנו. לא שלנו, לא של ילדינו, לא של אף אחד.
מה דעתכם על האמירה הזאת ועל מה שקרה? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, נקי מרגשות אשם. נרקיס.
Photo by K. Mitch Hodge on Unsplash
