ביום ראשון, אחרי שהמרצה שלפניי סיימה לדבר, עליתי במקומה לפודיום. ״תגידי לנו כשאת מוכנה.״ אמרה לי המפיקה, אחליף את מסך ההמתנה לצופים בצילום שלך, ומבלי לנשום מיד עניתי:״אני מוכנה״.
לדבר מול קהל זה אחת החוזקות שלי: אני בדרך כלל לא מתרגשת, ויש בי איזושהי אמונה שגם אם אני יאלתר הכל יהיה בסדר. אבל הבמה הזאת השבוע הלחיצה אותי: הקהל היה מכל העולם, כולם התחברו בזום ואני עומדת לבד מול מצלמה כך שלא רק שלא היתה אנרגיה אנושית בחדר, אפילו פרצופים בתוך ריבועים במסך זום היו נסתרים מעיני. בנוסף, המצגת הכילה דברים שעוד לא יצא לי לדבר עליהם, גם לא בשיחות סלון.
ואז כשהתחלתי לדבר שמתי לב שהסטינג היה לי מאד לא נוח: הפעלתי שני מחשבים במקביל: אחד עם הקליקר לשקפים, ואחד עם הערות הדובר. באמצע ההרצאה שמתי לב שבטעות שכחתי להעביר חלק מהשקפים עם הקליקר, כך שהצופים נותרו עם אותו שקף לא רלוונטי חצי מההרצאה. זה בילבל אותי אבל הייתי חייבת להמשיך. אחרי כמה דקות שמתי לב שזה בטעות קרה לי שוב למרות שניסיתי לשים לב. הבילבול גבר אבל המשכתי, במצוקה. בינתיים הייתה תקלה טכנית בחדר אז המפיקות דיברו ביניהן, והמצוקה העמיקה ואז בשקף האחרון עשיתי כמה טעויות במילים באנגלית, מה שגרם לי לחזור על כמה משפטים פעמיים, ולהתנצל. ״תודה רבה״ אמרתי בסוף ההרצאה, וירדתי מהבמה.
יצאתי מיד מהחדר ופרצתי בבכי (!). רציתי שתבלע אותי האדמה. חשבתי על כל האנשים שאני מכירה שהתחברו מרחוק, על הלינק של ההרצאה המוקלטת הזאת שבטח לא אוכל אף פעם להשתמש בו, ובעיקר על ההבנה המשתקת ביותר: עשיתי משהו ו ל א ה י י ת י מ ס פ י ק ט ו ב ה. מארגנת הכנס ראתה שאני נסערת וניגשה אלי. היא: מה קרה??
אני: היה לא טוב, הסטינג שיצרתן לא טוב. זה לא בסדר שהיו דיבורים בחדר, זה לא בסדר שלא ראיתי את הקהל, זה לא בסדר שאי אפשר היה להשתמש בהערות הדובר.
בגלל שהיא לא התגוננה ופשוט הקשיבה לי בחמלה, בשלב מסוים עברתי להגיד לה את האמת, תוך כדי שאני
עדיין בוכה:״אני מתביישת, אני מתביישת בתוצאה שיצאה. מביך אותי שראו אותי ככה, מביך אותי שטעיתי.״
היא: על מה את מדברת? זו היתה הרצאה מעולה.
אני: לא העברתי את כל השקפים של המצגת בזמן המתאים.
היא: אף אחד לא שם לב לזה חוץ ממך.
אני: לא ראית שהיו לי בסוף טעויות באנגלית?
היא: שמתי לב לפעם אחת שחזרת על המשפט פעם שניה כדי לתקן, אבל זה לא היה משמעותי, כל ההרצאה היית מרתקת ושוטפת באנגלית, תראי מה אנשים כתבו בצ׳אט של הזום תוך כדי ההרצאה שלך.
אני: את לא מבינה….
היא: מה?
אני:אני רגילה שזה מ ו ש ל ם. זה צריך להיות מושלם. ככה זה אני והרצאות. כל דבר פחות מזה הוא משהו שאני לא יכולה לעמוד מאחוריו. אני אפילו לא אוכל להשתמש בלינק של ההקלטה שלכן.
בשלב הזה היתה ברקע הרצאה נוספת בחדר השידור, שקירותיו שקופים. וראיתי שמחוץ לחדר השידור מתנהל דיון סוער עם אחד הדוברים הבאים שאמור לעלות. מסתבר שציוד טכני ספציפי שהוא צריך לא עובד והוא לא מוכן לעלות ככה לבמה.
מארגנת הכנס עזבה אותי בינתיים כדי לנסות לטפל בזה, ואני בינתיים הסדרתי את הנשימה שלי וניגשתי לפלאפון שלי לבדוק הודעות. במסנג׳ר ובוואטסאפ חיכו לי הודעות מאנשים שראו את ההרצאה. ״היה מרגש ממש״ ״הפלת לי אסימונים״ ״מדהים.״ לאלו שקרובים אלי שלחתי חזרה:״לא שמת לב שגימגמתי בסוף? או למעבר השקפים?״ ולא הבינו על מה דיברתי. ברקע בינתיים הדיון עם המרצה הבא התגבר: אין פיתרון כרגע למה שהוא רוצה, והמארגנות מחפשות מה הן יכולות לעשות בהקדם האפשרי. אני בינתיים התקרבתי לשיחה שלהם, בודקת אם יכולה לעזור. היה ניכר שהדובר לא מרוצה, הוא אמר להן שוב ושוב כמה הן לא בסדר, שזה לא קרה לו בחיים, שהארגון של הכנס אינו מקצועי, ואני מקשיבה לו וחושבת איזה עוול נקודת המבט הזאת עושה לו: הן הרימו כנס יוצא דופן, היו פה היום דוברים מדהימים, קהל מכל העולם שהתחבר להאזין, הרצאות שתיקתקו זו אחר זו, למה בגלל טעות טכנית אחת צריך לצבוע את כל מה שקרה פה היום כלא מקצועי? ותוך כדי שאני חושבת את זה אני מבינה שזה בדיוק מה שעשיתי לעצמי עם ההרצאה הזאת, ומבינה כמה הפרפקציוניזם שלי מנהל אותי באיך שאני עושה דברים ובעיקר באיך שאני לא עושה דברים מסוימים. לא מעיזה לעשות. מהפחד שהם לא יהיו מ ו ש ל מ י ם.
למרות שהייתי גמורה מעייפות, החלטתי שאני רוצה להישאר עד שהתקלה הטכנית תיפתר, פתאום רציתי להיות כוח תומך שאומר שהכל בסדר, וזה לא כזה נורא לטעות וכמה מדהים היה היום. ישבתי לידן וזרקתי מילות עידוד. כשנפתרה הבעיה, מארגנת הכנס חזרה לשבת לידי.
היא:״נרגעתי״
אני: ״כן, גם אני. אני מבינה שהגזמתי, וגם להיות יכולה להפיץ את הלינק של ההקלטה זה לא כזה חשוב.״
היא: ״את יודעת, את גם תמיד יכולה להשתמש רק בחלק של ההקלטה שאהבת…לא חייבים שכל הקטע יהיה מושלם, את יכולה גם לבחור לשתף רק את מה שעבד לך בהרצאה.״
אני:״אה, עריכה. לא חשבתי על זה, נכון את צודקת…״
בהיתי באוויר בשוק מהרכבת הרגשית שעברה עלי בשעה האחרונה, שעירפלה לי את כל שיקול הדעות וטילטלה לי את כל העולם הרגשי ונזכרתי במשפט שפעם שמוליק מרחב אמר בתוכנית מנהיגות שהשתתפתי בה:״אתם יודעים מה ההיפך מפרפקציוניזם נכון?... קידמה.״
האם גם אתם סובלים מפרפקציוניזם ומחפשים קבוצת תמיכה? אם כן אשמח לקרוא אתכם. בואו נעזור אחד לשני לשחרר את האובססיה למושלם.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Fakurian Design on Unsplash
