השבוע יצאנו לטיול של דאבליו. הובילה אותו סתיו, אישה מדהימה שאני סומכת עליה בעיניים עצומות, אז כשהיא אמרה:״אני מארגנת לנו טיול שבמסגרתו נעשה סנפלינג לתוך מערה ונהיה מתחת לאדמה בחושך במשך כמה שעות״ אמרתי: ״נשמע מגניב.״ בלי לעצור ולחשוב איפה זה פוגש אותי.
אחרי הארוחת בוקר, תוך כדי שאנחנו צועדות לפתח המערה התחיל גשם זלעפות. אני הולכת מהר אחרי המדריך, מקווה למצוא בעזרתו מקום לתפוס תחתיו מכסה, ואז אני מגלה שהוא לא מוליך אותי לעבר מכסה מהגשם, אלא לעבר פתח המערה, שהיא המקום היחיד שבו אמצא מכסה. רק שהדרך היחידה להגיע למכסה הזה הוא באמצעות סנפלינג, והפתח הוא בצורת ריבוע שנראה יותר צר מהגוף שלי.
״לכאן אנחנו אמורות להיכנס? איך?״
הוא מסתובב אלי ושואל ״יש עליך כבר ריתמה?״
״רית מה?״
בשלב הזה המדריך השני מסתובב אלי ועוזר לי לשים ריתמה. בינתיים ממשיך לרדת עלי גשם, קר לי מאוד, וכל מה שבא לי זה להיות כבר בתוך חלל מקורה. מקומות קטנים עושים לי תחושה לא נוחה.
אני מתאמצת לא לחשוב. ״את צריכה לשחרר לגמרי, זה הקטע בסנפלינג״ המדריך אמר ועזר לי לקחת צעד.
אני נתלית על החבל וקופצת לתוך החור הקטן הזה שחשוך לגמרי ואין לי מושג לאן הוא מוביל.
לא מסתדר לי מבחינת גרביטציה. ורטיגו קל. מלמטה אני שומעת קצת קולות, אני לא רואה שומדבר. אני לא מבינה מה קורה.
אחרי מספר רגעים שהרגישו כמו נצח נחתתי באדמה, ופרצתי בבכי.
״מה קרה??״ חברה שלי שהיתה לפני שאלה אותי
״לא קרה כלום״ עניתי. והמשכתי לבכות בקולי קולות, בכי תמרורים.
בשלב הזה לא ידעתי שההתמודדות הזאת היא רק ההתחלה.
כי אחרי שירדנו נשארנו מתחת לאדמה מספר שעות, ובמעבר ממתחם למתחם של המערה עברנו במחילות צרות וחשוכות, בחלקן נאלצנו לזחול לחלוטין. ברגעים מסוימים הרגשתי שהקירות לגמרי סוגרים עלי.
האסטרטגיה הקבועה שלי בהתמודדות עם חוסר אונים היא לנסות להוסיף דרגות שליטה. נצמדתי למדריך ותוך כדי שאני זוחלת מאחוריו ביקשתי ממנו לספר לי בכל רגע מה הולך לקרות:״כאן את תוכלי לזחול על הברכיים, כאן את עומדת, עוד 2 מטר ואת בעוד מערה עם חלל גדול״.
כשהגענו למערה האחרונה המדריך ביקש מכולן להיות בשקט ולסגור את הפנסים כדי שנחווה את ה״אין״ שנמצא בחושך ובדממה. בשלב הזה אסטרטגיות השליטה שלי לא יכלו לעבוד כי לא היה לי במה להיאחז. מה שראיתי עם עיניים פקוחות זה מה שראיתי עם עיניים עצומות. הדופק שלי התחיל לעלות ולא הייתי בטוחה שנשאר לי אוויר. אני חייבת לצאת. אבל אין לי איך לצאת. אני צריכה למצוא פיתרון. אני צריכה משהו להיאחז בו.
נזכרתי במדיטציית זאזן. זאת שאני כל יום נאבקת לעשות ומחכה שהזמן יעבור מרוב שקשה לי להיות ברגע.
התחלתי לעשות אותה שם בחושך המוחלט. שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה- הפכו להיות הדבר היחיד שקיים.
שאיפה. נשיפה. שמישהו ידליק את האור. שאיפה נשיפה. לפחות שמישהו יתחיל כבר לדבר. שאיפה נשיפה. שאיפה נשיפה. שאיפה נשיפה.
בשלב הזה המדריך שבר את השתיקה והתחיל לספר לנו סיפור:
רבי שמעון בר יוחאי היה חי במערה במשך 20 שנה. במשך 20 שנה הוא אכל שם, הוא למד שם תורה, הסתתר מהרומאים ביחד עם הבן שלו. לא היה חסר לו במערה כלום.
המדריך קישר את המערה למצב של הגוזל, והעובר, שגדלים ומתפתחים כל אחד בתוך הרחם הביולוגי שלו, בתוכו יש להם את כל מה שהם צריכים בשביל הזנה.
הוא קישר את זה למשל המערה של אפלטון: קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה ורותקה בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול לנוע. חייהם סובבים סביב הצללים והקולות ששומעים מבחוץ, הם סבורים שהצללים הם החיים עצמם, ועל פיהם בונים את עולמם התרבותי.
בשלב מסוים- כל אחת מהדמויות האלו יוצאת.
רבי שמעון מחליט לצאת מהמערה.
האפרוח בוקע מהביצה.
העובר יוצא מהרחם.
אחד האסירים יוצא מהמערה.
ומה קורה בעקבות זה שיצאו?
רבי שמעון בר יוחאי כותב את ספר הזוהר.
העובר הופך לבנאדם ומקבל את זכות הבחירה
הגוזל הופך לציפור וזוכה לעוף(!)
והאסיר לומד לראות.
תוך כדי שהוא מדבר אני נאחזת באומדן המרחק של גלי הקול שלו כדי לקבל איזשהי הקלה בתוך הסיטואציה: הנה הוא מצליח לדבר ואני שומעת שהוא במרחק כמה מטרים ממני, אני לא נסגרת בחלל סגור, אני מתרחבת, יש פה מקום, יש פה אוויר. אני מצליחה להסדיר את הנשימה שלי, אני יכולה להישאר כאן, זה הופך להיות נסבל.
״אם כל אותן דמויות לא היו במערה״ מוסיף המדריך ״הם לא היו יכולים לעשות את מה שהם עשו. מתוך ההתמודדות עם החושך והדממה הגיחה המתנה שלהם לאוויר העולם.״
ואז לפתע אני רואה אור, הוא פתח את הפנס. היה נדמה לי ששמעתי אנחת רווחה כוללת בחדר.
הוא מסמן לנו ללכת אחריו. ואני צועדת, הפעם אני לא מנסה להיצמד אליו. מסכימה לזחול מבלי שיגידו לי מה יש מלפנים, מצליחה קצת יותר לקחת את הזמן.
להבא- במצבים של חוסר ודאות- במקום לנסות להגביר שליטה, אני הולכת לתרגל לצוף בתוך החושך ולנשום.
חג חנוכה שמח, מאחלת לכולנו המון אור,
נרקיס.
Photo by redcharlie on Unsplash
