על קרבה שלא משאירה מקום לחרטות‎

היום עלינו לקבר של דניאל אלוש ז״ל, חבר ילדות יקר שנפל לפני שנה בהתרסקות מסוק בעזה. אני משתפת היום את הדברים שכתבתי במבט על השנה הזאת, כי יש בהם גם ערך לאנשים שלא הכירו אותו.

קוראים לי נרקיס, אני חברת ילדות של אלוש ואני אמא ללביא, אגם ויער.  כמו רוב ההורים,  מאז שהפכתי אמא גם אני בכל יום חושבת מה שלומם, איך לשפר את חייהם ואיך אני יכולה לתמוך בהם כדי שיהפכו להיות כל מה שהם יכולים להיות. אין יום אחד שאני לא חושבת על זה שהם המשמעות הכי גדולה של החיים שלי, שהם הסיבה שבגינה הגעתי לעולם ועוד..

אבל ביחד עם מחשבות כאלו, גם אין יום אחד שבו אני לא חושבת על זה ש…  יום אחד אנחנו ניפרד.  

מישהו מאיתנו ימות, והמסע הפיזי שלנו כאמא וילדים יגיע לסיומו בגילגול הזה.

תקראו לי חרדתית, אבל אני מעדיפה לקרוא לזה - מציאותית .

אני יכולה רק לקוות שבמהלך אותה הפרידה אני אהיה בשיבה טובה - בזמן שהם מחזיקים לי ולאבא שלהם את היד, כשהם בריאים ומאושרים אבל האמת היא שאין לי מושג איך ומתי ניפרד. אין לי שום שליטה על זה.   אף הורה ואף ילד לא יודע מתי הקשר ייקטע. אנחנו מקבלים את הפלא הזה כחלק מהחיים - ומתישהו זה נגמר.

לכן בכל פעם שהשגרה של החיים בולעת אותי, כשיש לי כזה עומס שאין לי כוח לעוד משחק, או כשלא בא לי להתווכח חצי שעה כדי שיסכימו להתקלח , אני מזכירה לעצמי את זה- רצית לחיות חיים שאין בהם חרטות? אז כדאי שתמצי כל רגע עם הילדים בנוכחות אמיתית איתם.  

בימים אחרי שאלוש נפל, חשבתי על זה ש יעקב וסיגל, הוריו,  שייכים ליחידי הסגולה שיכולים להגיד בלב שלם שאין להם חרטות שקשורות בקירבה לילדים שלהם.

הם לא רק היו ״מספיק״ קרובים לדניאל , הם היו הכי קרובים אליו שאפשר היה להיות.

גם אחרי שהוא עזב את הבית והפך להורה בעצמו הם עדיין היו נפגשים כמעט כל יום.

הם דיברו על הכל, הם צחקו, הם חגגו, הם התייעצו, הם שתו קפה, הם טיילו.  

הם לא ביזבזו זמן על לריב.

יעקב וסיגל לא היו צריכים תזכורות, לא מחשבות מורבידיות וגם לא תיאוריות של הורות כדי להיות קרובים לילדים שלהם ולמצות איתם כל רגע… הם לא היו צריכים להחליט  להיות ״הורים טובים״ - הם פשוט כאלו.

קירבה כזאת אני מאחלת לעצמי לחוות מול ילדיי.

בכל פעם שאני פוגשת אותם מאז האסון הנורא, אני מתנחמת מעט בכמה נדיר זה שלפחות בתוך כל הכאב הזה הם יכולים להיות חופשיים מ-חרטות.

כי הם היו מספיק קרובים, הם היו הכי קרובים.

דניאל גדל על המודל של ההורות של יעקב וסיגל ולכן לא פלא שהיה כה מסור לטומי וניקו- והכי טבעי שהוא בחר בקימי, שמביאה כזו טוטאליות באימהות שלה.

אני משוכנעת שמשהו מקל עליו שם למעלה זה לדעת שיש לילדים שלו ולקימי אותם בתור סבא וסבתא.

לסיום אשתף שלפני 11 שבועות ילדתי את יער, נכנסנו להריון כמה ימים אחרי שאלוש נהרג. כשנולדה היה לה כתם לידה על העורף, הכי גדול שראיתי.. אחרי כמה ימים שמתי לב שהוא הופך ליותר ויותר קטן, ואז חברה אמרה לי שזה לא כתם לידה רגיל.

אלא  ״כתם לידה כלי־דמי״- שהשם ״חיבה״ שלו הוא ״נשיקת מלאך״ angel's kiss.  האגדה מספרת שכשתינוק נולד איתו זה סימן שמישהו מהעולם שלמעלה שולח להורים נשיקה דרך התינוק שהגיע לעולם. אלון ואני ישר הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו ״איך מתאים לאלוש״… כל יום בשבועות האחרונים נישקתי את הכתם הזה שכבר מתחיל להיעלם.. אבל בלב נשאר לי השיעור שקיבלתי מהקשר של יעקב סיגל ודניאל - קירבה שלא משאירה מקום  ל חרטות, שלא מבוססת על תיאוריות או רגשות אשם אלא היא פשוט תזכורת חיה למה שהכי חשוב באמת.

דניאל, אתה חסר לנו כלכך וממש הרגשנו אותך היום.  

שיהיה סופשבוע שקט, נרקיס.

משאבי השבוע

1.ציטוט השבוע, של איל מגד

״הורות היא האפשרות היחידה, והאהבה אל הילד היא האור שזורח מתוך האפלה המתגברת עם השנים. ״

2.שיר שמזכיר לי את דניאל שגם כשהיה קשה ומשביז, היה השמח באדם כאן  

3.סרט שעשו על דניאל למקרה שעוד לא ראיתם כאן

‍