אחרי שאגמי נולדה כל מקום בו דרכנו בבית היה מלא בצעצועים ודברי תינוקות. בסלון, במטבח, אפילו בשירותים. ניסינו כמה פעמים לסדר ולאחסן, וכל פעם מצאנו את עצמנו שוב מגיעים לאותו מצב. בשלב מסוים זה כבר כל כך הפריע לנו, שהבאנו הביתה אשת מקצוע בסגנון ״מארי קאנדו״ שתלווה אותנו בתהליך הסדר. כשהיא הגיעה לראות את הבית, ניכר היה שהיא לא מתרגשת מהבלאגן. ״ראיתי הכל״ היא אמרה.
אבל כשהיא הגיעה לארון שלי, יכולתי לשמוע את הנשימה שלה נעצרת. כל מגירה הייתה מלאה עד אפס מקום בדברים:חלקם היו של הילדים, חלקם של אלון, חלקם היו פריטים לא מזוהים שלא ברור איך הגיעו לשם. לא היה שום בגד שהיה תלוי כמו שצריך, לא היתה אף חולצה שהייתה מקופלת בצורה ראויה, הכל הפך למין גוש אחד גדול של ד ב ר י ם. ״אני יודעת שאת לא רואה את הקשר״ היא אמרה לי בטון דרמטי:״אבל כל הבלאגן שיש לכם בבית, זה הכל קשור בארון הבגדים שלך. ברגע שנעשה פה שינוי- את תראי שהבית יהפוך להיות מסודר.״
בעזרתה מסרתי יותר מחצי מתכולת הארון שלי, וכמו שהיא הבטיחה- הבית שלי השתנה.
סדר לא רק מייצר עוד סדר, הוא גם הרבה יותר מ-סדר.
הוא בהירות, הוא קבלת החלטות, הוא לשחרר את מה שכבר לא מתאים, הוא סדר עדיפויות.
מאז שסידרנו את הבית, אני לאט לאט ניגשת לסדר אזורים נוספים ומבולגנים בחיים.
כמו למשל תיבת המייל.
מאז חופשת הלידה לא רוקנתי את תיבת המייל שלי. מה שאומר שהיו שם מיילים מסוימים שלא נקראו יותר משנה(!): מסמכים שכתבתי ואינם עדכניים, מאות זימונים לאירועים ופגישות שנכחתי בהם, כרטיסי טיסה, פרויקטים שהסתיימו בהצלחה, פרויקטים אחרים שלא יצא מהם שומדבר, כנסים, גרסאות ישנות של הספר, מצגות שהתכוננתי אליהן שעות. תוך כדי שהעברתי את כל אלו לארכיון, נזכרתי כמה זמן ביליתי בלקחת חלק בכל אחד מהדברים האלו- כל זימון, מסמך או מצגת הוא כמו איזו קפסולת זמן שבחיבור של כולן ביחד מקבלים את החיים שלי בשנה האחרונה.
כשהייתי כבר אחרי מחיקה של אלפי מיילים, ראיתי בבירור שלא רק שחלק גדול מהדברים שהעסיקו אותי השנה הם בדיעבד לא כלכך משמעותיים בתמונה הגדולה של החיים שלי, הם גם בעיקר יותר מידיי דברים.דחוסים.מידיי. עצרתי לרגע את ריקון התיבה כדי להציץ על היומן של נרקיס של היום וראיתי שלא הרבה השתנה מאז: היומן שלי מלא עד אפס מקום כמו שעד לא מזמן היה ארון הבגדים שלי. פתאום התמלאתי חמלה כלפי נרקיס של ההווה: הרבה מהדברים האלו שנראים כלכך חשובים ואמיתיים עכשיו יהפכו להיות המיילים האלו שיימחקו בעתיד. הרבה מהתוכניות לא יקרו כמו שאני חושבת, הרבה מסדר העדיפויות ביומיום לא משקף את סדר העדיפויות האמיתי שלי. עודף העיסוקים מזכיר לי את הבגדים האלו שאני לעולם לא לבשתי אבל בכל זאת אגרתי כי משהו בהם נתן לי תחושת ביטחון.
איך ייראו החיים כשיהיה לי את האומץ לאוורר חצי מהעיסוקים שלי ל-אלו שחשובים באמת? ולמה אין ״מארי קונדו״ של שיחרור עיסוקים ופינוי זמן?
תספרו לי על בחירות אמיצות שעשיתם כדי להיות פחות עסוקים.
שיהיה אחלה סופשבוע. נרקיס.
