אני בסטימצקי, קונה מתנה. בידיי אני מלקטת ספרים ומשחקים שייכנסו לתקציב המתנה הקבוצתית של ההורים מהגן. כמה אני אוהבת להיות בחנויות ספרים? עד כדי כך שאפילו באגף הצעצועים נפתח לי הלב.
אני מנהלת עם המוכר סמול טוק ומעבירה את הכרטיס.
״את יודעת את הקוד? זה לא קורא את הפס המגנטי.״
״ברור.״
״עדיין לא קורא..״
״אתה יכול להעביר לי ידנית?״
״אנחנו לא עושים את זה פה.״
הוא מנסה להעביר שוב ושוב, וכל פעם מופיע מחדש על המסוף ש: ״העסקה בוטלה״
אני מציצה בשעון ורואה שעוד רבע שעה אני כבר צריכה לאסוף את הילדים.
״בוא ננסה עם הכרטיס השני.״
״העסקה בוטלה.״
״העסקה בוטלה.״
״העסקה בוטלה.״
בינתיים מגיע לקוח אחר ומשום מה הכרטיס שלו מיד עובד.
לא ברור מה קרה לפס המגנטי של שני כרטיסי האשראי שלי במקביל אבל מה שבטוח זה שעל המשימה הזאת אני לא אסמן וי היום. מגיע עוד לקוח והמוכר עושה לו חשבון. ״רגע, אני לא יכולה שעכשיו תעשה לכולם חשבון, בוא נפתור את זה אני כבר חייבת ללכת.״ תוך כדי שהמוכר ענה לי משהו שאני לא מצליחה לשמוע מרוב שכבר איבדתי את הסבלנות, בתוכי התנגן זיכרון עמום: אלו הרגעים שבהם יש לך הזדמנות זוכרת? זו לא חוכמה להיות נחמדה כשהכל הולך חלק.״
אבל העצבים... ״טוב לא משנה, תודה רבה.״ אני אומרת בכל הנחמדות שהתקשיתי לגייס והוצאתי את עצמי משם.
יותר מאוחר, כשאלון מצטרף אלי ולילדים לא עוברות חמש דקות לפני שששואל:״הכל בסדר? את ממש קצרה.״
גרסאות שונות של המקרה הזה קרו השבוע כמה פעמים. דברים שונים שלא הסתדרו שהפעילו אותי ואני קצרה, קצרה, קצרה ואני בעצבים ואין לאן לברוח.
אתמול בבוקר כשהתעוררתי התחיל להתנגן לי בראש שיר אבל לא זכרתי את המילים שלו. הימהמתי לחברה את המנגינה והיא זיהתה עבורי את השיר. כשהאזנתי לו הבנתי למה המוח שלי שלח לי דווקא אותו, המילים שיקפו באופן מדויק להפליא את מה שעבר עלי והצליחו לתת לי בהירות. זה נגע בי עד כדי כך שהתחלתי לדמוע.
מאותו רגע העצבים כמו עזבו את הגוף שלי. זאת אומרת, הם לא עזבו לשומקום- הם עדיין כל כך רגישים ומרגישים עד כדי כך שאני מסוגלת לדמוע ממילים של שיר של אינפקטד מאשרום (!) אבל הם עברו תהליך של התמרה.
אין לנו שליטה על מה שאנחנו מרגישים, אבל ת מ י ד יש לנו בחירה מה לעשות עם מה שמגיע.
וגם תיכף אני צריכה לקבל וסת, אז הכל בסדר, אני פשוט בתאדם נורמלית : )
שיהיה אחלה סופשבוע, ממליצה במיוחד לבקר במשאבים שכתובים פה למטה.
נרקיס.
Photo by Lucas Kapla on Unsplash
