שמתי לב שדרך יעילה לבדוק אם אדם נולד לעסוק בתחום מסוים, או להיות בקשר עם אדם כלשהו, זה האם זה יכול לקרות גם כשאותו אדם לא מרגיש טוב: כשהוא עייף, או חולה, או סתם בדאון כללי.

יש אנשים שאני יכולה לפגוש רק כשאני ממש בטוב- כי במפגש איתם אני צריכה להכניס את הבטן, וללבוש פאסון שדורש ממני כמויות רבות של אנרגיה.

באופן דומה והפוך- יש פעולות שאני יכולה לעשות בכל מצב.

תעירו אותי באמצע הלילה- אני יכולה לכתוב קטע או לפתח שיחת עומק עם אדם,

תבקשו ממני בימים בהם אני לא מרגישה טוב ואני אתן נאום מול קהל,

ובכל מצב, גם אם כל עולמי מתמוטט, תזמינו אותי לרקוד או לשיר בסלון, ואני על זה.

אלו הן פעולות שמזמינות אותי להעמיק לתוך החיים, אבל הן לא דורשות ממני שום מאמץ.

מילדות לימדו אותי לחפש את המאמץ ולהעריך אותו, ואני מתחילה להבין כמה משאבים בזבזתי על הגישה הלא סוסטיינבילית הזאת.

לפני כמה ימים הלכתי להתראיין לפודקאסט של מתן חכימי, ״תחושת בטן״. מתן ואני התחלנו להגיש פודקאסט בערך באותו זמן, ולאחרונה אני שומעת על הפודקאסט שלו בכל מקום. התרגשתי מההזדמנות והגעתי לאולפן.

התיישבנו בחדר והוא פתח את המחשב, סידר את התוכנה ומיד התחלנו.

ניהלנו שיחה של 50 דקות. כשסיימנו את השיחה שאלתי אותו:״נו, אז מתי הפרק ייצא?״

״ביום ראשון.״ הוא ענה.

״מה? אבל היום יום רביעי, איך תספיק?״

״אני לא עורך, אני רק מוסיף פתיח.״

למשמע העובדה הזאת גילגלתי בתוכי עיניים. אם הוא לא עורך זה בטח חובבני ולא מספיק טוב.

בפודקאסט שלי כל פרק דורש ממני שעות של עבודה: אני אוספת עדויות, עושה תחקיר, מכינה שאלות ואחר כך משקיעה זמן רב בעריכה.

זה נכון שהשיטה הזאת הולידה לי כמה פרקים ממש טובים, אבל האמת היא שהפורמט שהתחייבתי אליו מעיק עלי.

את הפורמט הנוכחי אני יכולה לעשות רק אם אני מרגישה ממש טוב, והנה מתן יכול להקליט ולשדר את הפרקים שלו בכל מצב צבירה.

ביום ראשון הפרק התפרסם ואני לא מפסיקה לקבל תגובות. זה לא פייר, חשבתי לעצמי, זה עובד לו.

קיבלתי השבוע החלטה: עוד שני פרקים אני מסיימת את העונה של הפודקאסט שלי, ואחר כך אני אשב ליצור פורמט חסר מאמץ.

אני מבקשת בפעולותיי היומיומיות למצוא פשטות, לשחרר מאמץ וניסיון להוכיח, ולהקפיד לרקוד וגם לשיר.

מה אינו דורש מכם מאמץ? אשמח לקרוא.

שיהיה סופשבוע מלא בפעולות שממלאות אותנו באנרגיה, נרקיס.