אתמול הייתי בניחום אבלים.
רגע לפני שנכנסתי עוד הייתי בשיחת עבודה שסיימתי בשביל להיכנס למעלית שבמהלך העלייה בה הקלדתי באפליקציית האימייל את מה שלא הספקנו לסגור. כשהמעלית נפתחה, הבחנתי שדלת השבעה פתוחה.
הנחתי את הפלאפון בתוך התיק ותוך ארבעה צעדים כבר עמדתי מול חברה שאיבדה את אבא שלה.
״אני משתתפת בצערכם״ המשפט נאמר מפי בצורה אוטומטית.
״תודה״ היא ענתה לי וחיבקה אותי בחזרה, כמו מבינה שאין באמת מה להגיד.
נשארנו עומדות כמה רגעים, שאלתי שאלות טכניות על המוות הזה שקרה בטרם עת ומישהו קרא לחברתי לבוא. תכננתי למצוא מקום לשבת בו על הספה שאוכל להעביר עליה זמן שנותן את הכבוד למעמד לפני שאחזור לשגרה.
זה היה בדרך לאותה ספה שקרה הדבר שהעיר אותי משנתי. עיניי פגשו את אמה של חברתי, זו שאיבדה את בעלה האהוב, ככה פתאום, באמצע החיים.
אנחנו קצת מכירות. כנראה איזו מהות עמוקה יותר בתוכי העיזה לשאול אותה:״מה שלומך?״ ובאמת להתכוון לזה.
ראיתי שהיא התכוננה לענות לי בכנות. לא הייתי צריכה לחכות שמילותיה ייצאו מהפה, עיניה כבר הראו לי הכל. מבטה הכיל כאב אנושי מזוקק, כזה ששמור לחוסר אונים שמרגיש אדם שנשאר בעולם אחרי שאהובו הלך. הרגשתי הכל בגופי: את החור שנפער בתוך הבטן ומזכיר את האובדן, את הגרון המשתנק שרוצה לבכות או לצעוק למה, את הידיים שרוצות להחזיר אותו בחזרה, את התשישות האדירה שמגיעה עם האבל.
התיישבתי לידה. מצידה השני ישבה חברה שליטפה אותה בגב התחתון, נזכרתי שפעם אמא שלי אמרה לי שהדרך הפיזית הטובה ביותר לתמוך אדם היא להניח את הידיים בדיוק שם. הסתכלתי בתמונות, שמעתי סיפורים, בכיתי וצחקתי. התבוננתי איך אנשים ניחמו זה את זו דרך פיסות של זיכרון והבנה.
לא הכרתי את ווילי סימס ז״ל אישית, אבל ניכר שהאהבה שהנכיח בחייו, נוכחת גם במותו. יהי זכרו ברוך.
בשלב מסוים כבר הייתי חייבת ללכת אבל לא התחשק לי לקום מאותה הספה.
האמת הזאת שמתקיימת בין אנשים כשהם באמת נוכחים, אני כמהה אליה: היא גורמת לזמן לעצור מלכת, היא ממוססת את האגו, היא שמה את כל הלחצים בפרופורציה, היא מזכירה את הסיבה שלשמה התכנסנו.
מחר אהיה בת 35 ומה שאני מבקשת זה לזכות להיות ברגעים רבים של אמת ונוכחות אנושית: ביני לבין בעצמי, ביני לבין משפחתי, חבריי וקהילותיי. שנזכור להוקיר ולהעריך את מה שיש, שנילחם על מה שחשוב לנו, שנחגוג אחד את השניה. שנקבל את עצמינו ואת הסובבים אותנו, גם על החלקים השבורים והאנושיים. שנעריך את החיים: גם שלנו וגם של אהובינו, כי הם שבריריים בצורה בלתי נתפסת.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Marek Studzinski on Unsplash
