מכירים את זה שחשבתם שהכל בסדר?
אז זה קרה לי מספר פעמים לאחרונה, בכל מיני הזדמנויות.
זה מאד מתעתע- כי אני קמה בבוקר בביתי המקסים, עושה את התודות שלי לפני שהם מתעוררים, ואז מחבקת את אלון והילדים החמודים, דואגת ״להגיד שלום״ לטבע הכל כך יפה שרואה מהחלון וזוכרת, אבל באמת זוכרת - כמה אני ברת מזל וכמה כל זה לא מובן מאליו.
ולא רק זה - אני גם נמנעת כבר תקופה מדברים שעושים לי רע (למשל הפסקתי להיכנס ל ynet מאה פעמים ביום, ואני הרבה פחות בפלאפון, וגם פחות אוכלת דברים שלא טובים לי).
ובנוסף לאלו אני גם אקטיבית עושה דברים שעושים לי טוב - כמו לקרוא, כמו לכתוב, כמו ללכת בשדות עם הכלב, כמו לפגוש חברים שאני אוהבת מאד, כמו להקפיד על אוכל מזין (רוב הזמן).
ולכן הרגעים האלו כל פעם מפתיעים אותי מחדש.
למשל השבוע, באחת הפעמים הראשונות שהשארתי את יער לבד עם בייביסיטר כדי ללכת לתור דיקור - נרדמתי בסשן ואז התעוררתי בבהלה לצליל מהחלום של גלאי עשן - שמסתבר שהיה סיוט על שריפה שקורית בבית שלי בדיוק כשיצאתי ממנו. וזה רק סיוט אחד מאלו שהיו לי השבוע. (חרדות?)
או בפעם אחרת השבוע, כמה דקות אחרי אחרי טנטרום של הבן שלי, שאני כביכול הכלתי ונשמתי ועניתי לו ברוגע, קיבלתי הודעה שמשהו דיי קטן ולא כלכך חשוב שרציתי שיקרה לא מסתדר- ומצאתי את עצמי מרימה את הקול, בלי ששמתי לב, כאילו זה יצא ממני ללא שליטה.
(מביך).
או בדאגה הלא פרופוציונאלית שהרגשתי כשלא מצאתי את המפתחות לאוטו (נמצאו אחרי חמש דקות, וגם יש מפתח רזרבי בבית..)
ובעיקר בעיקר בעיקר - אתמול בלילה, אחרי שחזרנו מערב לזכרו של דניאל אלוש האהוב, שעוד שבועיים נציין את יום השנה לנפילתו - והוא כבר לא יחזור לילדיו, ולאישתו, ולהוריו, ולאחותו - וזה עצב שחונק את הגרון ואין לו מנוחה, וזה דמעות שלא יורדות כמעט, שלא נתתי להן לרדת - מרוב שאני עסוקה בלהגיד תודות, ולעשות את כל הצ׳ק ליסט wellness של חיים מאושרים שאמורים לגרום לי להרגיש כאילו ״הכל תחת שליטה״.
זה מטורף בעיני כמה אנחנו מדחיקים את הרגשות שלנו. מתעלמים מהם, מעיפים אותם מהפנים שלנו- חיים שלמים של הדחקה שמתפרצת אחרכך בכל מיני תופעות - נפשיות ופיזיות. למי יש כוח להתייחס לרגשות שליליים? כשמגיע רגש כזה דחוס, חונק, מפחיד - אני מיד רוצה להעיף אותו ממני. ויש לי כלכך הרבה טכניקות לעשות את זה, שתי דקות אחרי ההחלטה הלא מודעת להדחיק, אני כבר מאובזרת בכלכך הרבה סיפורים על כמה הכל סבבה וזורם ו ״לפי התוכנית״.
אבל זה לא עובד.
את עצמינו צריך לפגוש. ואם לא נסכים לעשות את זה, החיים כבר יעשו את זה בשבילנו.
אז הנה אוגוסט נגמר שבוע הבא ואני רוצה לתת לעצמי ולכם אישור להכיר גם בכמה קושי יש עכשיו סביבנו, וגם אם אתם מרגישים כמוני הכי פריבלגים בעולם הזה ביחס לזוועות שמתרחשות כרגע בארץ שלנו - זה לא אומר שאתגר לא נוגע גם בכם. מותר לכאוב, ורצוי.
שבת שלום, נרקיס.
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
מכירים את זה שחשבתם שהכל בסדר?
אז זה קרה לי מספר פעמים לאחרונה, בכל מיני הזדמנויות. זה מאד מתעתע- כי אני קמה בבוקר בביתי המקסים, עושה את התודות שלי לפני שהם מתעוררים, ואז מחבקת את אלון והילדים החמודים, דואגת ״להגיד שלום״ לטבע הכל כך יפה שרואה מהחלון וזוכרת, אבל באמת זוכרת - כמה אני ברת מזל וכמה כל זה לא מובן מאליו.
״בנאדם קם בבוקר...״
״בנאדם קם בבוקר ועושה קקי… כבר אז הוא צריך להגיד תודה״ אני לא זוכרת את מי גיסתי ציטטה כשאמרה את המשפט הגאוני הזה בארוחת שישי, אבל באותו ערב הבנתי אותו היטב. הייתי שבועיים אחרי לידה, וגם פעולות פשוטות יותר לגוף מאשר קקי לא היו מובנות מאליהן עבורי באותם ימים. בטח חלקכם נחרדים עכשיו שהשתמשתי במילה ״קקי״ ועוד באופן ישיר כזה שמקשר אותי לפעולה.
גם לך יש אור – אבל האם אתה מוכן לצאת אליו?
הבוקר הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט ״שדה של סליחה״ של ציפי רז. הסרט מתעד את מסע ההחלמה של שמונה נשים מסרטן (וממחלות נוספות) דרך השתתפות בתהליכים הוליסטיים ועבודה רגשית. המשותף לכמה מהדמויות בסרט היה שכחלק מתהליך ההחלמה הן הרגישו צורך לשתף את הסיפור שלהן, להשמיע את קולן, או במילים אחרות: ״לצאת לאור״.
