מי שמאמין לא מפחד?
מאז שבנה, איתי, נהרג בעזה, ליאת שדה סעדון משתפת בתהליך האבל שלה בפייסבוק. השבוע היא שיתפה רגע יוצא דופן בו היא הלכה ברחוב ותוך כדי היא פתאום הרגישה את הבן שלה הולך איתה ברוחו, והם חוו יחד רגע מתוק להפליא. היא תיארה תחושות נדירות עבורה בימים אלו, תחושות אחרות מצער ואבל:
של לב פתוח, של שמחה, של אהבה.
כשקראתי את ליאת הצלחתי להרגיש פחות אשמה על הרגעים בשבועות האחרונים בהם לקחתי הפסקה מהכאב והאבל. בהם הרגשתי טוב. אפילו ממש טוב. רגעים של לב מתרחב, הנאה מהשמש, רגעים של צחוק עם חברים, אהבה עמוקה לילדיי, או משמעות מרגע רוחני. רגעים בהם גם אני האמנתי במשהו גדול יותר והרגשתי את רוחם של המתים שלנו עוד איתנו.
רגעים של חיים.
השבוע עלה פוסט במשחקות באש ששאל אנשים האם האמונה שלהם בתקופה זו (באלוהים, ביקום, בעצמם) התחזקה או נחלשה? מתוך 100 תשובות הרוב המוחלט ציין שאמונתם התחזקה. חלק התייחסו לאמונה באלוהים, וחלק לאמונתם הגוברת בבני אדם.
ראיתי מופעים שונים של התופעה בהרבה הזדמנויות בשבועות האחרונים, גם בקרב אנשים חילונים לגמרי ששיתפו שלראשונה בזכות הדברים שראו בשבועות האחרונים הם מאמינים באהבה ובמין האנושי. קשה שלא לתהות, איך זה יכול להיות? דווקא כשהמציאות כל כך חשוכה וחזינו ברוע שעולה על כל דמיון, איך זה ייתכן שאנשים בוחרים להגביר את האמונה שלהם?
מסקר שערך מכון PEW עלה כי 85 אחוז מבני האדם מחזיקים באמונות דתיות כלשהן. זה כמובן לא יכול להעיד על קיומו של אלוהים, אבל כן מראה שיש משהו באמונה שמשתלם אבולוציונית לבני אדם. ישנן סיבות פחות רומנטיות לכך כמו למשל שסיפורים דתיים הם בדרך כלל כאלו שיותר קל למוח לזכור (אלוהים גדול שחוצה את הים לשניים וכו׳). אבל ישנן גם סיבות שמגבירות את האמונה שלי באמונה- כמו למשל שנמצא שבממוצע אנשים מאמינים הם מאושרים יותר ולכן גם במשברים יש להם יותר משאבים פנימיים לתפקד ולהמשיך לבחור בחיים. אם כך נראה שלבחור להאמין במשהו- בין אם הוא באלוהות גדולה, או באנושיות פשוטה אך פלאית, זו הבחירה הכי רציונאלית בתקופה כזו.
המחסור בתקווה (האמונה שיהיה טוב) הוא אחד מהאתגרים הכי גדולים בתקופה הזאת. התרגלנו לחכות כל יום למכה הבאה, ואפילו כשיש איזה רגע קטן של הפוגה מחדשות רעות- אין שומדבר ממש טוב בעתיד הקרוב שניתן לצפות לו כרגע או להיאחז בו. גם הטוב הוא יחסי, הוא הרע במיעוטו. המצב הזה מחייב אנשים מאמינים לחפש במקום אחר: כשאין שום זכר לתקווה בחוץ, כל שנשאר לנו הוא למצוא אותה מבפנים. לחפור עמוק מתוכינו. לייצר אותה יש מאין. ונראה שלא מעט אנשים עושים את זה בימים אלו, ושבתוך החושך הגדול הזה-זה מיטיב איתם.
לא סתם התקווה היא ההמנון של המדינה. התקווה היא היסודות עליהם נבננו, ובהיעדרה- אנחנו נישבר.
במידה ומצאתם אותה בימים כאלו- חשוב שכמו ליאת, תחלקו אותה עם האחרים כי זה מצרך יקר ערך במיוחד בימינו.
הלב של כולנו הלילה עם 13 הישראלים שמתאחדים עם המשפחות שלהם ולא נפסיק עד שכולם יחזרו.
נרקיס.
