אתמול פגשתי במקרה את אחת החברות הכי טובות שהיו לי בבית הספר היסודי. זה לא יהיה מוגזם לכתוב שמאז כיתה ו׳ לא דיברנו. כל כך התרגשנו מהמפגש, שעצרנו ברחוב להתעדכן לכמה דקות בחיים אחת של השניה, ולהעלות זכרונות: על מסיבות פיג׳מות, על ממתקים שהיינו אוכלות, על מקומות שהיינו מסתובבות בהם שעות. בכל הסיפורים השלמנו אחת את השניה וזכרנו דברים בצורה זהה, עד שהגענו לנושא מורכב רגשית:״חרם חברתי״. בנושא זה, כל אחת מאיתנו זכרה משהו אחר לגמרי.
אני זכרתי שבכיתה ה׳ היא ועוד מספר בנות עשו עלי חרם והפסיקו לדבר איתי לתקופה מסוימת, שזכורה לי כאחת התקופות הבודדות בחיי. היחידים שלא היו מתעלמים ממני באותם ימים היו הבנים בכיתה ועוד שתי בנות שלא הוזמנו לקחת חלק בחרם.
חברתי, לעומת זאת, זכרה שהחרם הזה היה גם עליה כי היא לא הסכימה להצטרף לאותן בנות והיתה בעצם חלק מה״קבוצה שלי״ שבפועל כללה מחצית מהכיתה.
אחרי שכל אחת ניסתה להעלות עוד זכרונות שיתמכו בגרסתה, הבנו שאין לנו איך לפתור את הפער הזה, כנראה ששתינו צודקות.
תהיתי מה גורם לנו לאחסן בזיכרון שלנו אירוע בצורה מסוימת, ועד כמה הפרשנות של העבר משפיעה על מי שאנחנו כיום. ביסודי הייתי מלכת הכיתה, וברגע אחד, חצי מהכיתה לא דיברה איתי. הפחד הזה מלהיפגע משפיע על מערכות היחסים שלי עד היום.
את האירוע הזה סיכמתי במסקנה ״אם אהיה חזקה מידיי, אני אאבד את החברים שלי ואיפגע״.
אחרי השיחה אתמול הבנתי שבעוד שאני זוכרת את עצמי באותם ימים בודדה ומסכנה, חברתי זוכרת דמות אחרת לגמרי: ילדה שברגע שהבינה מה קורה, גייסה לצידה את כל מי שלא נכנס לאותה קבוצה ובכך יצרה סוג של מעגל תמיכה עד שזה נגמר.
החלטתי להחליף את מסקנת הסיפור הזה ל: ״גם כשדברים קשים קורים, יש בי את התושייה לעבור אותם עם אנשים אמיצים.״
זה היה טיפול נרטיבי עצמי ומזורז.
כשמדובר על רגשות, אין נכון ולא נכון, יש פרשנות, ומוטב לבחור את זאת שמשרתת את מי שאנחנו רוצים להיות.
אני מתכוונת להישאר בקשר עם דמותי מהעבר: למצוא בסיפורים הקשים את האומץ, את מה שלמדתי ואת המקומות בהם הצלחתי לבחור.
אם גם לכם יש סיפור מהילדות שאתם יכולים לתת לו פרשנות אחרת (מבלי לשנות את העובדות), מאד אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Jon Tyson on Unsplash
