כשנכנסתי בשער ראיתי מעגל של עשרה אנשים,
הם היו נראים שונה זה מזו אבל אנרגטית כולם הרגישו לי אותו הדבר.
הדמיון ביניהם עיצבן אותי.
כולם חייכו בנדיבות, אמרו שלום תוך כדי שהסתכלו בעיניים, ובשיחות ״סמול טוק״ ניכר היה שהם באמת מתעניינים.
״אני לא כמוהם״ קול פנימי צעק בתוכי ״האנשים הרוחניים האלה… אני אחרת.״
אבל ככל שהתקדמה הפגישה, הקולות האלו נחלשו.
כשמישהי אמרה לי משפט ממש חכם,
כשמישהו שנתן דוגמא שגרמה לי לצחוק בקול
כשמצאתי את עצמי בדברי המנחה.
זו היתה סדנת היכרות של פרויקט שהצטרפתי אליו, כשנהגתי הביתה ממנה ניסיתי להיזכר מה גרם לי להרגיש כזו רתיעה מלהשתייך או להידמות לקבוצה המקסימה הזאת שפגשתי. ואז הבנתי שמה שעלה בתוכי הוא לא חדש, זה מנגנון של האגו שלי שנכנס למגננה תמיד כשאני מצטרפת לקבוצה, מנסה להגן עלי מלהשתייך, למנוע ממני להיות באינטימיות.
עם אלו יעלה לי: ״אני לא כמוהם, אני לא כזאת צינית.״
עם אלו:״אני לא כמוהם, אני לא עושה סמים.״
״אני לא כמוהם, אני לא מתווכחת על פוליטיקה״
״אני לא רוחנית כמו אלו״
״אני לא חומרית כמו אלו״
״אני לא אוהבת מוזיקה כזאת״
״אני לא…. בלה בלה בלה כמו אלו״
וכמו שקרה לי בערב הזה תמיד, אבל תמיד, ללא יוצא מן הכלל; כשאני מורידה את השריון אני נזכרת; שאני כן כמוהם.
כמו הרוחניים, החומריים, אוהבי הטראנס, הימנים, השמאלנים, אני כמו כולם. כולנו כמו כולם. אנחנו כלכך דומים, כלכך פשוטים, כלכך רוצים את אותם דברים, כלכך מתעקשים על להישאר נפרדים- כשכל מה שאנחנו באמת רוצים זה להיזכר שאנחנו מחוברים.
פעם הבאה שאני מצטרפת לקבוצה אני קודם כל אשאל את עצמי; באיזה מובן אני כמוהם?
שיהיה אחלה סופשבוע, שנבחר בחיבור. נרקיס
Photo by Markus Spiske on Unsplash
