בשלישי בבוקר התעוררנו לגשם זלעפות.
לביא בהתחלה התרגש מהחורף שבא לבקר אותנו אבל כשהבין שאין לנו מושג איפה המטריה שלו הוא הפסיק לאהוב את הרעיון והתחיל ליילל.
חיפשנו וחיפשנו את המטריה בכל הבית ולא מצאנו... הייתי לחוצה ועצבנית להספיק להגיע בשעה מסוימת לגן.
עד שפתאום נזכרתי...
השעה הזאת שרציתי להספיק אליה היא דמיונית לגמרי.
בעצם לא יקרה כלום אם נאחר.
אני לא חייבת לנסוע לגן כשסוער.
אני לא חייבת לזוז לשום מקום כשסוער- על אחת כמה וכמה אם אין לי מטריה.
מותר וגם רצוי לחכות שיתבהר.
אחרי 20 דקות הפסיק הגשם- וצעדנו לגן בכיף שלנו בין השלוליות המפתיעות של הגשם הראשון.
אני אוהבת את החגים בדיוק בגלל הסיפור הזה- החגים הם הסכמה קולקטיבית של כולנו לעצור את הזמן ולהיזכר שהוא דמיוני לחלוטין. ביומיום הוא רודה בנו באכזריות, מחלק לנו ציונים אם ״הספקנו״ או לא, שופט את הקצב שלנו, שולח אותנו לעבר ולעתיד ולכל מקום שהוא לא כאן ועכשיו.
בחגים אפשר לקחת הפסקה מהמערכת יחסים הזאת ולהיות נוכחים למה שמגיע עכשיו.
אפשר להיות קשובים לדרך שתראה לנו לאן ללכת, ולקחת איתנו את השיעור הזה גם לאמת של החיים ביום יום-
כי אנחנו לא חייבים לזוז לשומקום עד שיתבהר.
שתהיה שנה טובה מלאה בחמלה והקשבה.
נרקיס.
